טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
פוץ מלחא ושדי בשרא לכלבא – המלח כחומר משמר
"... והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: פוץ מלחא ושדי בשרא לכלבא" (נדה, לא ע"א).
פירוש: "... והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה, והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקדוש ברוך הוא נוטל את חלקו שלו, ואת חלק אביו ואמו, שהוא גופו הגשמי, מניח לפניהם והריהו נשאר מת. ועל כך אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים האנשים כפתגם עממי] פוץ מלחא [השלך המלח] המשמר את הבשר ומקיימו, ושדי בשרא לכלבא [וזרוק הבשר לכלבים] שמעתה אין לו עוד כל ערך (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: מלח שם באנגלית: Salt שם נרדף במקורות: מלחא
הנושא המרכזי: תפקיד המלח כחומר משמר
משמעות הפתגם העממי שמצטט רב פפא היא שבשר ללא מלח עלול להסריח ואז יש להשלכו לכלבים. בלשון רש"י: "פוץ מילחא - השלך המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים כך הנשמה היא מלח לגוף לקיימו כיון שהלכה אז מסריח הגוף". רעיון זה מופיע בהקשרים שונים במקומות נוספים בספרות חז"ל. במסכת סנהדרין (צא ע"ב) מסופר: "... ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? אלא, משעת פקידה". בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, במדבר, קרח קיח ע"א): "ברית מלח עולם היא. כרת הכתוב ברית עם אהרן ברית מלח עולם הוא בדבר הבריא בדבר שאינו מתליע ולא מסריח ולא עוד אלא שמבריא את אחרים". על מנת למנוע סירחון נהגו להניח מתים על גבי מלח. בהלכות הנוגעות לגוסס נאמר: "אין מזיזין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח, עד שעה שימות" (מסכת שמחות, פ"א הל' ג').
יכולתו של המלח לשמר מזון לתקופות ארוכות העניקה לו מעמד חשוב כסמל לנצחיות בריתות. המלח היה מלווה קבוע של הקרבנות וכך נאמר בתורה: "וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל־ קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶֽלַח" (ויקרא, ב י"ג). בברית הקב"ה עם אהרון נאמר: "כֹּל תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (במדבר, יח י"ט). ברית נוספת היא ברית ה' עם בית דוד: "הֲלֹא לָכֶם לָדעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאל נָתַן מַמְלָכה לְדָוִיד עַל־יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לו וּלְבניו בְּרִית מֶלַח" (דברי הימים ב יג ה'). מפרש "מצודת דוד": "ברית מלח - בכריתת ברית המתקיים כמלח הזה המתקיים ואינו מסריח".
בנוסף לתפקידו כמונע ריקבון המלח משמש גם לתיבול מזון, לכבישת ירקות ופירות, לחביצת גבינות וביהדות גם להכשרת בשר על ידי ספיגת הדם. לשימושים אלו במלח יש עדות במקרא ובספרות חז"ל וב"הרחבה" אתייחס לחלקן.
הרחבה
רוב השימושים של המלח נובעים מתכונה פיסיקלית אחת והיא יכולתו של המלח "לשאוב" מים מתוך רקמות ותאים על ידי אוסמוזה(1). פעולה זו מוציאה מים זמינים מתוך המזון ומכניסה במקומם יונים של מלח. הדבר מקטין מדד הנקרא "האקטיביות של המים" (aw) מדד המציין את שיעור מולקולות המים החופשיות במזון. מולקולות אלה חיוניות להישרדות החיידקים ולהתרבותם. ברוב המזונות הטריים ערך aw הוא 0.99, בעוד שבערך 0.91 נעצרת התפתחותם של רוב החיידקים.
בנוסף להורדת "האקטיביות של המים", מולקולות המלח החודרות לתאים פוגעות בפעילות האנזימטית של חיידקי הריקבון ומחלישות את שרשראות הד.נ.א. שימור המזון על ידי המלח נובע בעיקר כתוצאה מדיכוי פעילות חיידקי הריקבון. באופן דומה המלח מעכב את פעילות החיידקים הגורמים לקילקול החלב ובמקביל מאפשר לחיידקי הלקטובצילוס להתסיס אותו דבר שבסופו של דבר מביא ליצירת גבינה.
הכשרת הבשר קשורה ליכולת ה"שאיבה" של המלח בלבד ומתבצעת על ידי הוצאת הדם בתהליך האוסמוזה. העובדה שהמלח מרחיק מים מתוך תאים ורקמות מסבירה גם מדוע קרקע מלוחה איננה מתאימה לעיבוד חקלאי. בספר דברים (כט כ"ב) אנו מוצאים את המלח משמש כאמצעי ענישה: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל־אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא־יַעֲלֶה בָהּ כָּל־עֵשֶב וכו'". פיזור מלח כאמצעי להרס קרקע חקלאית מסופר בספר שופטים (ט מ"ה): "וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּ֚ל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת־הָעִיר וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת־ הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶֽלַח". מפרש "מצודת דוד": "ויזרעה מלח - פזר מלח לקלקל השדות". השפעתו ה"מייבשת" של המלח מסבירה את המנהג שעליו דיבר יחזקאל (טז ד'): "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹֽא־כָרּ֣ת שָׁרּךְ וּבְמַיִם לֹא־רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵ֙חַ֙ לֹ֣א הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתּ֖ל לֹ֥א חֻתָּלְתְּ". מפרש רש"י: "לא המלחת - מכאן שמולחין את הולד כדי שיתקשה בשרו". מרחיב הרד"ק: "הומלחת - בשורק הה"א כי המלח מחזק עור בשר הילד ומקשה אותו".
המלח כתרופה
להסברו של רש"י לפשר מליחת הילוד ניתן להוסיף שאולי יש למליחה גם ערך כאמצעי חיטוי. על המלח כתרופה אנו לומדים במשנה בשבת (פ"ו מ"ה): "יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה ... בפילפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה וכו'". מפרש רע"ב: "ובגרגיר מלח - שנותנת לרפואת חולי השינים". ייתכן והחולי הוא דלקת בשן או בחניכיים והמלח עשוי להקל עליה. רוב החיידקים גורמי המחלות אינם מתרבים בערכי aw נמוכים מ – 0.94 (ריכוז של כ-10% נתרן כלורי).
דוגמה נוספת לחיטוי על ידי מלח אנו מוצאים בספר מלכים ב' (ב י"ט – כ"א): "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל־אֱלִישָׁע הִנֵּה־נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. וַיֹּאמֶר קְחוּ־לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁ֔ה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו. וַיֵּצֵא אֶל־מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ־שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה־אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹֽא־יִהְיֶה מִשָּׁם עוד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת". מפרש הרד"ק (על פי מכילתא דרבי ישמעאל (בשלח מסכתא דויסע פרשה א'): "מלח - נס בתוך נס היה כי המלח עושה המים רעים וכן ויורהו ה' עץ אמרו עץ מר היה ונס בתוך נס היה". ההשוואה שערך הרד"ק בין נס המלח ונס העץ שהשליך משה במרה מובילה אותי לפירוש ה"בכור שור" ולדרכו הפרשנית: "ויורהו ה' עץ – אם היה רצונו של הקב"ה, בלא עץ היה יכול להמתיק, אלא דרכו של הקב"ה לעשות ניסיו על דרך העולם, שמשימין המינין המתוקין בדבר מר להמתיקו"(2)(שמות, טו כ"ה). בדומה לנס במרה שבו ביסוד הנס עמדה פעולה בדרך הטבע ייתכן וכך התרחש גם נס רפואת המים. מי העיר יריחו(3) לא היו מרים אלא נגועים בגורמי מחלה (חיידקים או מיקרואורגניזמים גורמי מחלה אחרים) מסויימים ("וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת") והשלכת המלח אל הנביעה גרמה לחיטוי המים. הנס היה נס כפול וכדברי רש"י: "וישלך שם מלח - והלא מלח דבר המקלקל את המים הוא אלא נס בתוך נס". המלח אמנם מקלקל את טעמם של המים אך יחד עם זאת מחסל את גורמי המחלה שבהם. הנס הוא בעצם העובדה שפעולה חד-פעמית טבעית אותה עשה אלישע השפיעה לא רק על המים שנבעו מהמעין באותה שעה אלא גם לאורך זמן.
המלח כתבלין
למלח תפקיד בשיפור טעמו של המזון. העובדה שמזון ללא מלח איננו ערב לחיכם של רוב בני האדם היא תוצאה מכך שאנו זקוקים למלח בכמות מדודה לצורך תיפקוד פיסיולוגי תקין. "... ואמר רבא בר שמואל משמיה דרבי חייא: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה נזוק וכו'" (ברכות, מ ע"א). כמות המלח במאכל צריכה להיות מדוייקת וחוסר או עודף מהווים בעיה: "תנו רבנן: העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח ... תנו רבנן: שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור, ומלח, וסרבנות" (ברכות, לד ע"א). בירושלמי (ברכות, פ"ה) מופיע ניסוח מדוייק יותר: "אמר רב יהושע דרומיא: שלשה דברים רובן ומיעוטן רע ובינוניתן יפה השאור והמלח והסירוב וכו'". בספר איוב (ו ו') מוצג מאכל ללא מלח כבלתי אכיל: "הֲיֵאָכֵל תפֵל מִבְּלִי־מֶלַח אִם־יֶשׁ־טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת". מפרש רש"י: "היאכל תפל - דבר שהוא בלי מלח וצריך להמליחו ולא נמלח קרוי תפל בל' משנה". במסכת מסכת סופרים (טו הל' ו') מופיע המלח בסמיכות לפלפל ולבשמים: " ... ועוד, נמשלה התורה במלח, והמשנה בפלפלין, והתלמוד בבשמים, אי איפשר לעולם בלא מלח, ובלא פלפלין, ובלא בשמים, ואיש עשיר מתכלכל בשלשתן, כך אי איפשר לעולם בלא מקרא, בלא משנה, ובלא תלמוד וכו'". ביטוי נוסף לצורך החיוני במלח מופיע במסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א פ"כ): "... ובחוסר כל בלא נר ובלא סכין ובלא שלחן: דבר אחר בחוסר כל בלא חומץ ובלא מלח. זו היא קללה שמקללין [בה] בני אדם אל יהא לך חומץ ומלח בתוך ביתך".
תפקיד המלח בעיבוד מזון
המלח מכשיר את המאכל ובלשון חז"ל הדבר נקרא "ממתיק". פועל זה מתייחס גם להכנת מאכלים על ידי כבישה ולא רק להוספת חומר מתוק. במסכת ברכות (ה ע"א) אנו מוצאים: "דאמר רבי שמעון בן לקיש: נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין; נאמר ברית במלח, דכתיב ולא תשבית מלח ברית, ונאמר ברית ביסורין, דכתיב: אלה דברי הברית. מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם. המליחה הייתה חלק מהכנת הבשר למאכל או לשימור: "והמולחו והמעבדו. היינו מולח והיינו מעבד? ... אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא - חייב משום מעבד (שבת, עה ע"ב). במדרש אגדה (בראשית, בראשית, פ"א) מסופר על מליחת נקבת הלויתן לצורך מאכל הצדיקים לעתיד לבוא. דוגמה לכבישה של מזון אנו מוצאים בירושלמי (מעשרות, פ"א מט טור ב /ה"ה): "... דתני זית שפיצעו בידים מסואבות לא הוכשרו, לסופגן (בתוספתא הגרסה לסופתן) במלח הוכשרו, לידע אם יש בו מים לא הוכשרו וכו'". במדרש שכל טוב (שמות, בשלח, פט"ז): "תניא אין עושין מי מלח מרובין לתוך הכבשין שבתוך הגיסטרא. אבל עושה הוא מי מלח מועטין ואוכל בהם פתו ונותן לתוך התבשיל".
(1) ייתכן וניתן להסביר באופן זה את האיסור לטמון משקלות במלח: "אמר ליה רב יימר לרב אשי: לאו דכתב רחמנא במשקלות למה לי? אמר ליה: לטומן משקלותיו במלח" (בבא מציעא, סא ע"ב). מפרש רש"י: "לטומן משקלותיו - המנה או הפרס טומן במלח להכבידו, וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו". לענ"ד ניתן להציע תהליך הפוך. הטמנה במלח גורמת לספיגת לחות מתוך המשקולת שאולי הייתה עשוייה עץ ובכך היא מאבדת ממשקלה. הדבר גורם לכך שהסחורה נמכרת במשקל קטן מהראוי.
(2) בניגוד לפירוש "בכור שור" על פי המדרש ורוב המפרשים העץ שזרק משה היה רעיל ומר.
(3) מקובל לזהות את המקום עם מעיין יריחו הידוע בשם "עין א סולטאן" או ''מעיין אלישע" (תמונה 2). מעיין זה הסמוך לתל יריחו מספק מים ליריחו ולסביבתה עד היום".
מקור עיקרי:
Parish M., 'How do salt and sugar prevent microbial spoilage?'
לתרגום לעברית באתר הידען הקש/י כאן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
