אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"סימנים עשויים להשתנות"
פתיחת קברו של מת כדי להציל אשתו מעיגונה
היה זה לפני כמאתיים שנה בעיר בודפשט שבהונגריה. ימי האביב הגיעו, השלגים החלו מפשירים, ונהרותיה של אירופה הקפואה שבו לזרום במלוא העוצמה. והנה באחת מגדותיו של נהר הדנובה החוצה את בודפשט, נמצאה גופתו של יהודי מת ל"ע. עד מהרה הוזעקה החברא קדישא המקומית לטפל בו. כיון שעבר זמן רב מאז נפטר, ובמשך אותו זמן שהה הנפטר מתחת למים – הושחתו פניו עד שלא היה ניתן להכיר את צורתו, אך לאחר שפשפשו בבגדים ובכלים שעליו, נמצאו מסמכים המעידים כי אדם זה התגורר בעיר פראג וממנה יצא לדרכו בראשית החורף. שלחו איפוא חברה קדישא דבודפשט מכתב לאשתו של אותו אדם, ובינתיים קברוהו. משהגיעה האישה שאלה ודרשה מהעוסקים בקבורתו אם הביטו בסימניו הייחודיים כדי שאפשר יהיה להעיד שזהו בעלה והתירה מעגינותה, (מסמכים הנמצאים בכליו ובגדיו של אדם, אינם נחשבים כסימן ודאי המתיר אישה מחבלי עיגונה). אך אלו השיבו שמאחר ופניו הושחתו, לא הבחינו בו בשום סימן. ברם, לאותה אישה היו סימנים מובהקים באצבעות ידיו ורגליו של בעלה ולכן שאלה לנפשה היתר לפתוח את קברו של אותו מת, כדי להתבונן אם קיימים במת זה אותם סימנים שבאפשרותה לזהות, ולראות אם אכן מדובר בבעלה. עמדה ושיגרה את שאלתה אל רבה של פראג באותם ימים – הגאון רבי אלעזר פלעקלעס, תלמידו וממלא מקומו של הנודע ביהודה, ומחבר השו"ת "תשובה מאהבה".
דעתו של רבי אליעזר היתה, שיש מקום להתיר לה לפתוח את אותו קבר, וראיה לפסקו הביא מסוגייתנו. הגמרא מספרת על מעשה שאירע בבני ברק כשאחד מכר נכסים שנפלו לו בירושה מאביו, ומת. לאחר מותו באו יורשיו של המוכר לערער על המכירה בטוענם שקטן היה באותה שעה ולפיכך אין ממכרו מכר. הקונים שרצו להוכיח שכן היה גדול ולהסיר ממקחם כל ערעור, באו לרבי עקיבא לבקש ממנו להתיר להם לפתוח את קברו של אותו מת, כדי שייווכח כי יש בגופו סימני גדלות, ומשכן מכירתו היתה מכירה. אך רבי עקיבא אסר עליהם לעשות כן באומרו שהם אינם רשאים לנוולו, ומה גם שסימנים עשויים להשתנות ויתכן שכעת הוא נראה גדול, אך למעשה מדובר בקטן. מדברי הגמרא משמע, כי הלקוחות אינם חייבים להתחשב בניוול המת, שכן הם אינם חוששים בבושתו ומה גם שהפסדם מרובה, אך כיון שהסימנים עשויים להשתנות – אסר עליהם רבי עקיבא את פתיחת הקבר.
לאור דברים אלו סבור היה רבי אליעזר פלעקלעס כי יש מקום להתיר את פתיחת קברו של אותו מת הנמצא בבודפשט, שכיון שהאישה מחפשת דרך להינצל מכבלי עיגונה, יכולה אף היא לומר שמסכימה היא בניוולו של המת. ומצד הטענה שהסימנים עשויים להשתנות – זו אינה טענה לגבי אותם סימנים שמסרה האישה שאינם משתנים. נימוק נוסף הביא להתיר – משום כבוד המת, שאם אכן תתגלה זהותו על ידי פתיחת קברו, יוכלו בניו לומר עליו קדיש, ומכל מקום לא חפץ להסתמך על דעתו בלבד אם לא יצטרף אליה ראב"ד עירו, הגאון רבי שמואל סג"ל לנדא, בנו של הנודע ביהודה, ומחבר שו"ת "שיבת ציון".
אך רבי שמואל (שו"ת "שיבת ציון" סימנים סד-סה) לא קיבל את טענותיו של רעו הגאון רבי אליעזר וטען שיש ללמוד את דברי רבי עקיבא, שכבר מפני הטעם של ניוול המת אסר ללקוחות לפתוח את קברו של אותו מוכר, אך רבי עקיבא הוסיף ואמר להם שאף אם יטענו שלא איכפת להם בניוולו – עדיין אין ראיה מהסימנים שעל גבי גופו. ומכל מקום עצם טעם הניוול הוא סיבה לאסור.
רבי שמואל אף הוסיף לטעון, שאף אם נקבל ונאמר שהאישה כן יכולה לטעון שמחמת עיגונה לא איכפת לה בניוול המת, מכל מקום הרי לא היא שתפתח את הקבר ותתבונן בסימני בעלה – אלא אנשים אחרים הם שיעשו זאת עבורה, ולהם אין היתר לחטוא כדי לזכותה שאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ואילו בסוגייתנו מדובר היה שהלקוחות עצמם הם שרצו לעסוק בפתיחת הקבר – לצורכם. והוא מוסיף שלדעתו אף אותם סימנים שמסרה האישה עשויים להשתנות מספר שבועות לאחר הקבורה.
הגאון רבי יוסף שאול נטאהנזון – רבה של לעמברג מביא את עיקרי הנידון הזה (שו"ת "שואל ומשיב" מהדורה א, חלק א, רלא), ומספר שלאחר תשובתו של רבי שמואל לנדא, חזר בו אף רבי אליעזר פלעקלעס מפסקו והצטרף גם כן לאיסור. אך ה"שואל ומשיב" עצמו סבור שכן היה להתיר במקרה זה, כיון שכל דבר שנעשה לצורך – אף אם אין וודאות שיימצאו הסימנים, אין בו משום ניוול המת, ואין לך לצורך גדול יותר מאשר התרה אישה מכבלי עיגונה.
כן סבר גם מהרי"ל דיסקין (שו"ת "מהרי"ל דיסקין" סימן לא) שהורה בשאלה דומה להתיר לפתוח את הקבר ולהתבונן בסימני המת, ולמד זאת בקל חומר, ומה אם הקב"ה התיר למחות את שמו שנכתב בקדושה משום ספק שלום בית, על אחת כמה וכמה שמותר לנוול מת כדי לגרום לאשה שתוכל להקים לה בית. והוא מוסיף ומביא שזכור לו מעשה כזה שאירע אצל אביו הגאון רבי בנימין רבה של שקלוב, ואף הוא הורה להתיר.
