גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תש"א, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף קנד ע"א - קנה ע"א
בענין פתיחת קברו של מת והמסתעף מכך
בדורות האחרונים הרבו לדון בענין כבוד המת והמסתעף ממנו, כשאחד המקורות בש"ס הוא מה שמובא במכילתין (קנד ע"א - קנה ע"א): "מעשה בבני ברק, באחד (-היורשים) שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו, אמר להם, אי אתם רשאים לנוולו, ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה", וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' שסג ס"ז): "אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל, אפילו אם עוררים היורשים לפתחו כדי לבדוק אם הביא שתי שערות".
ומבואר בסוגייתנו שפעמים יש היתר בדבר, כמו שעולה במסקנת הגמרא שאין הדין כן אלא כשהתביעה לבדוק באה מצד היורשים, באופן שהדבר עליו דנים נמצא ביד הלוקח, והיורשים רוצים להוציאו מידו ונימוקם עמם שהמכירה לא היתה מכירה, שאז אין אנו רשאים לפתוח את הקבר. אמנם אם הלוקח מעורר תביעה זו, כגון כשהמכר נמצא ביד היורשים, והלוקח טוען שכבר היה גדול כשמכרו וחלה המכירה, ומבקש לפתוח את הקבר ולוודא את הדבר, פותחים את הקבר ובודקים, וכדאיתא בהמשך הגמרא (קנד:): "אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערערי משום הכי אישתיקו, אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי אמאי שתקי, לימרו ליה אנן זוזי יהבינן ליה - לינוול ולינוול", והחילוק בין שני מקרים אלו מבאר הרשב"ם (ד"ה לינוול): "אין אנו חוששין בבשתו שאינו קרובנו, והפסדנו מרובה".
נמצא מבואר שיש שני נימוקים בדבר: א. כי הקרובים חייבים בכבודו יותר משאר אנשים, ועוד, כי הפסדם מרובה, ואין להם להפסיד את כספם, לכן מותר לפתוח הקבר ולבדוק, ואילו הקרובים יש להם שני נימוקים לאיסורא, כמו שכתבו התוס' (ד"ה זוזי): "אבל יורשים אינם רשאים לנוולו בשביל הירושה דלא מידי יהבי, ועוד שהוא קרובם", כלומר, היורשים, גם אמנם מפסידים את הירושה שהיה להם לירש, אך הרי לא היתה להם שום השקעה כספית - שיפסידוה, כי הירושה הגיעה אליהם מאליה, ובכי האי גוונא אינו נחשב כהפסד כל כך שיתירו בגללו לנוול את המת; "ועוד קרובם", ואפילו כשהיה להם הפסד לולא הבדיקה, חייבים הם לוותר על ממונם בגלל כבוד המת.
כעין סוגיא זו יש גם במסכת חולין (יא:): "מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא... רב כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש, דאמר רחמנא קטליה, וליחוש דלמא טרפה הוה, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכי תימא דבדקינן ליה (-למת אם היה טריפה), הא קא מינוול, וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי נינווליה, וניחוש שמא במקום סייף נקב הוה". העולה משם שאסור לנוול את המת, ואף מוכח שהאיסור הוא מן התורה, כי מכח איסור זה רצתה הגמרא להוכיח שהולכים אחר הרוב לכל איסורי התורה, זאת ועוד נמצינו למדים (ממסקנת הגמ' שהיה מותר לנוול את המת בכדי לברר אם היה טריפה בכדי שלא להרוג את הרוצח) שכיש שאלה של איבוד נשמה מותר לנוולו.
סוגיות אלו הם המקורות להרבה שאלות שעלו בדורות האחרונים לגבי ניתוחי מתים וכדומה, וכן לענין ניסויי רפואה על מתים - אם יש היתר בדבר. והרי שאלות אחדות שדנו בהן האחרונים.
הנודע ביהודה (יו"ד תנינא סי' קסד) נשאל אודות "תינוק שנולד ומת קודם שמונה ימים ושכחו למולו (עי' שו"ע יו"ד סי' רסג ס"ה: "תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן ח' מלין אותו על קברו... לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים") קודם קבורתו, האם מותר לפתוח הקבר כדי למולו", והשיב, ש"ניוול שייך בכל קטן" - ואפילו בקטני קטנים, "ולכן לדעתי אם הוא תיכף סמוך לקבורתו שודאי עדיין לא נתנוול יש לפתוח הקבר למולו... כי הערלה חרפה הוא וטוב למולו, אבל אם הוא איזה ימים אחר מותו אין לפתוח הקבר שלא לראות בניוולו". [לפ"ז יש לעיין ולדון אם יש היתר לפתוח קברו של אדם תיכף ומיד אחר הקבורה, גם כשאין צורך גדול, כגון לגבי יורשים שאין להם הפסד מרובה, כי לפי דבריו עדיין אין ניוול סמוך למיתתו. ואולי לא התיר רק בצירוף הנימוק שיש צורך למולו, צורך שהוא עבור המת, ובלא"ה אסור].
עוד דנו האחרונים, אם מותר לפתוח קבר לצורך הכרת האדם בסימנים בכדי להתיר את אשתו מכבלי עיגון, המהרי"ל דיסקין (שו"ת תורת האהל ח"א סי' לא) הורה להיתר, ונימוקו עמו, דיליף מק"ו, דאם הקב"ה אמר שמי שנכתב בקדושה ימחה (-בסוטה, ואף שספק הוא גם שם שמא תמות), כל שכן ניוול ובזיון האדם הותרו לצורך התרת האשה, ובסוף דבריו כתב: "ונהירנא שכבר אירע כך לפני אבי מורי הגאון הצדיק ז"ל בוואלקאויסק בשנת תקצ"א, וצוה לפתוח", וכן כתב השואל ומשיב (ראה דבר שאול יו"ד סי' שעג ס"ז), ויסוד דבריו הוא ממה שמבואר בסוגיין שניוול המת לא שייך רק אם עושים בחנם שלא לצורך ומכוין לנוולו, אך בעת הצורך אין זה נקרא ניוול, והתרת אשה מעגינותה נחשבת צורך גדול.
כן נתעוררה שאלה בתקופת הנודע ביהודה, אם מותר לחתוך בגוף המת לצורך ניסויי רפואה (עי' נוב"י שם סי' רי בארוכה שמצדד לאיסור, וע"ע שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלו; שו"ת בנין ציון סי' קע וקע"א בארוכה - שכתב שאין להוכיח שאלה זו מסוגיין כלל, כי לא התירו רק כשיש טענה על המת עצמו - מה שנשאר חייב לו, אכן בכה"ג שהמת לא נתחייב מידי, אין שום היתר לנוולו - גם כאשר יש צורך בדבר).
בזמננו נתעוררה השאלה לגבי ניתוחי מתים, באופן שלא ידועה סיבת המות (והדבר נוגע לגבי עונשי המדינה, כשיעמידו את הרוצח לדין וכדו'). וכמובן שהדבר נתון לשיקול והכרעת דעת תורה של גדולי ופוסקי הדור, אם זה נחשב לצורך בכדי להתיר לנוול את המת, ואכהמ"ל בזה (ועי' שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יד בארוכה).
