דיני ממונות ושקיפות תלמודית / חנן חריף

בבא בתרא קמט ע"א - קנג ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

בשונה מ'הגיוגרפיה', ספרות קדושים שעניינה לפאר את שם גיבוריה, התלמוד נוקט בדרך כלל גישה בלתי מצנזרת כלפי גיבוריו, כזו המציגה אותם באור ריאלי ואנושי. כך למשל מסופר בדף קמט על שנים עשר אלף זוז שהופקדו אצל רבא, והיו שייכים ל'איסור גיורא' (איסור הגר). בנו של איסור, רב מרי, זכה לרשת אותם רק כתוצאה מהדיון המפורט שנערך בבית המדרש, שממנו למד כיצד יוכל לזכות בירושה. בעיני רבא עצמו, על כל פנים, לא מצא הדבר חן, והוא התקומם: "קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי!" (= מלמדים את האנשים לטעון כראוי, וגורמים לי הפסד!).

אמנם אין קישור ישיר בין אירוע זה למקרה שמובא באחת הסוגיות הבאות (דף קנג), אך יש ביניהם קשר. שם מסופר על אישה שרבא פסק כנגדה בעניין שבו לא נפסקה ההלכה כמותו. האישה, שלא מיהרה לוותר, התלוננה על הפסק, ורבא הורה לסופרו לכתוב לה שהדין עמה, כביכול, אך להוסיף בשולי הדברים רמז לפיו אין היא זכאית למעשה לממון. האישה, ששמה לב שמנסים לדחות אותה בקש, התקוממה: "אטעויי קא מטעית לי?!" (אתה מנסה להטעותני?!) ואיחלה לו שתטבע ספינתו בנהר – משמע, שיפסיד ממון בעצמו. רבא ניסה להיפטר מקללת האישה הנפגעת על ידי כך ששרה את בגדיו במים, אך התלמוד מציין כי דבר זה לא הועיל, ורבא לא נחלץ מעונש.

אירוע ממוני נוסף (דף קנא) אירע כשאמו של רב זוטרא בר טוביא 'כתבה את נכסיה לבנה' – מסרה לו את נכסיה בשטר - משום שעמדה להינשא לרב זביד, ולא רצתה שנכסיה יעברו לבעלה החדש. אך הנישואין, שתחילתם עמדה בסימן של 'העלמת' הרכוש מהחתן הטרי, לא עלו יפה, השניים התגרשו, ולאחר הגירושין רצתה אמו של ר' זוטרא להחזיר את נכסיה לידיה. כעת נוצר סכסוך כספי בין האם לבנה האמורא. פסיקתו של רב ביבי בן אביי – לפיה הנכסים יישארו בידי רב זוטרא, זכתה לתגובה חריפה מצד רב הונא – "משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא" (משום שמוצאך ממקום ששמו 'מולאי', אתה אומר דברים בעלי מומים, שאין בהם ממש). כמה וכמה פעמים 'זוכה' ר' ביבי המיוחס, בנו של אביי, לביקורת חריפה שכזו. אין ספק שעמדה 'צנזורית' הייתה מונעת ממשפט כזה להופיע שוב ושוב כלפי נצר לשניים מגדולי התלמוד – אביי ורבא.

הממון, לעיתים, מעיד גם על מה שמעבר לו. כך בנוגע לבתו של רב מתנה, שכתבה את נכסיה לפני מותה לאחד מאחיה, רב טובי, ולא לאח אחר – רב אחדבוי. דבר זה גרם לו לפרוץ בבכי בפניה – לאו דווקא בגלל ההפסד הממוני, אלא מפני החשש שמא יאמרו "מר (=רב טובי) צורבא מרבנן, ומר (=רב אחדבוי) לאו צורבא מרבנן...". במתנת האחות יש משום הכרה בגדולת האח. נראה כי רב אחדבוי חש שאחיו זוכה להערכה רבה ממנו, ואף אחותו, שהשתכנעה מדבריו ומבכיו, שינתה את צוואתה והעניקה לו את נכסיה, פן ימעיטו בערכו.