גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קצ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת נידה
דף מו ע"א
"בן שלש עשרה למצות" – מנין? (א)
שנינו (מה, ב): "בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין", והמקור לכך הובא בגמרא (מו, א) מברייתא: "'איש כי יפליא לנדור נדר' (ויקרא כז, ב), מה תלמוד לומר 'איש', לרבות בן י"ג שנה ויום אחד, שאף על פי שאינו יודע להפליא, נדריו קיימין", והיינו, כי כל מקום שנאמר בתורה 'איש' היינו מבן י"ג ומעלה.
ומנין ש'איש' הוא מבן י"ג שנה ומעלה? בזה מצינו מחלוקת בראשונים - ונוגעת לפרשתנו, פרשת וישלח, דהנה, שנינו באבות (פ"ה מכ"א): "בן שלש עשרה למצות", ובפירוש רש"י - הנדפס בש"ס ווילנא - איתא: "דכתיב (במדבר ה, ו): 'איש או אשה אשר יעשו חטאות האדם' וגו', ואינו קרוי איש עד שהוא בן שלש עשרה, וכדאשכחן התם (בראשית לד, כה): 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה', ואז היה לוי בן י"ג שנה, כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל. נוסח אחר, בן י"ג למצות, דמי שהביא ב' שערות בא לכלל מצות דאורייתא, דהלכה למשה מסיני היא" וכו'.
והגם כי לא ברור אם פירוש זה שנדפס בש"ס וילנא ומיוחס לרש"י הוא אכן מרש"י (ראה 'לחם שמים' להיעב"ץ בהקדמתו עמ"ס אבות), אכן ברור הדבר שרש"י ז"ל עשה פירוש גם על מסכת אבות, ובמשך הדורות נדפסו נוסחאות שונות בפירושו של רש"י על אבות שהיו בידי מפרשים הקדמונים (ראה בארוכה 'פני דוד' פר' מקץ בפסוק "ויעש האיש"), וחלק מדברי רש"י אלו נמצא בנוסחאות שונות של רש"י על אבות (ראה מסכת אבות 'משנת ראובן', ירושלים תשס"ה, על משנה זו, וכן במבוא הספר שם של המו"ל הרב מרדכי ליב הלוי קצנלנבוגן).
והנה, ה"נוסח אחר" שבדברי רש"י הנ"ל - ששיעורי קטנות וגדלות הם הלכה למשה מסיני - מצינו כן בעוד מקורות: ה'אבן עזרא' כתב (ויקרא כ, ט): "וכלל אומר בכל המיתות כי צריכים אנחנו למסורת אבותינו, כי לא נוכל להוציאם להמיתם מהכתוב, גם כן לא נכתב בן כמה שנים יהיה בר מצוה", וכן איתא בשו"ת הרא"ש (כלל טז סי' א): "וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא, דע כי הלכה למשה מסיני הוא, והוא בכלל 'שיעורין חציצין ומחיצין' (עירובין ד, א) שהן 'הלכה למשה מסיני', דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה" (וכ"כ בשו"ת מהרי"ל סי' נא; ועי' 'שיטה מקובצת' ערכין לא, ב אות ח בשם הרא"ש ז"ל; 'מגן אבות' להרשב"ץ אבות שם; שו"ת 'חוות יאיר' סי' קצב; 'ברכי יוסף' או"ח סי' נא אות ח).
אכן הנוסח הראשון בדברי רש"י הנ"ל שכותב: "ואינו קרוי איש עד שהוא בן י"ג וכדאשכחן התם 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה', ואז היה לוי בן י"ג שנה, כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל". וכן הוא בפירש"י במס' נזיר (כט, ב): "שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג, אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו', וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו, והרוצה לחשוב יצא ויחשוב". הנה כי כן שבעוד שבפירושי רש"י אלו לא מפורש החשבון, ישנן נוסחאות בפירושי רש"י שמובא בהם החשבון (מובא ב'תוספות יו"ט', וכן במס' אבות 'משנת ראובן' הנ"ל) בזה"ל: "בן י"ג למצוות למדנו משמעון ולוי, שכתוב בהם 'איש חרבו', ואותו היום בני י"ג שנה היו, שעמד יעקב בבית לבן עשרים שנה, י"ד שנה בשתי בנותיו ושש שנים בצאנו, אחר שבע שנים ראשונים נשא את לאה וילדה לו, ואתה מוצא שבשתי שנים נולדו ראשון שמעון ולוי (ראה סדר עולם פ"ב), שאפשר שהיה עיבורן לשבעה חודשים, או לששה ויום אחד היו השנים, והשלישי לתשעה, ונשתיירו מאלו עשרים - אחד עשר, וכתיב (בראשית לג, יז) 'ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות', כמו ששנינו (סדר עולם שם) שני ימות החמה וימות הגשמים בינתיים, וששה חודשים קודם להם שהה בדרך, לפי שלא שהה פחות מכאן, הרי שלש עשרה שנה, וקראן הכתוב: 'איש חרבו'".
והתוס' יו"ט העיר מדברי רש"י אלו על פירש"י בפרשת וישב בפסוק "ויתאבל על בנו ימים רבים" (לז, לד) - "כ"ב שנה משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים... כ"ב שנה כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, כ' שנה שהיה בבית לבן וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל...", ולפי זה לא שהה בדרך בשובו מלבן חצי שנה, ובמעשה אנשי שכם היה חצי שנה קודם, ולוי שנולד בסוף שנה השניה אחרי שנשא יעקב את לאה, היה אז עדיין רק מופלא הסמוך לאיש - בן י"ב וחצי. ובגין הערה זו כתב התוס' יו"ט שרש"י בפירושו על התורה לא דק בדבריו.
אכן כבר העירו המפרשים (עי' תוספות רעק"א שם; 'פני דוד' שם, ועוד), כי כדברי רש"י בפירושו על התורה מפורש במס' מגלה (יז, א) וכן הוא ב'סדר עולם' (שם), ואדרבה דברי רש"י במס' אבות נסתרים מן המקורות האמורים. ואכן היעב"ץ בספרו 'לחם שמים' (במשנה זו) הביא דברי רש"י אלו כהוכחה שהנוסח הנדפס בשם רש"י על אבות לאו בר סמכא הוא.
ואמנם ביאורים שונים נאמרו (ראה 'גור אריה' בראשית לג, יז; 'פני דוד' שם) שיתכן שפיר שלוי היה בן י"ג - גם כשלא נשתהו בדרך ששה חדשים טרם הגיעתם סוכותה, ואחת הדרכים שניתן ליישב היא על פי דברי הרמב"ן בפר' ויצא (כט, כא), כי מה שאמר יעקב ללבן (שם כט, כא): "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה" היה בתוך שנה שביעית של עבודתו בבית לבן, ואז נשא את לאה והתחילה ללדת, ולפי זה ניתן להקדים את לידת לוי כמה חדשים לפני גמר שנה השנית לעבודתו בבית לבן עבור רחל, ואזי שפיר יתכן שבמעשה דשכם היה כבר בן י"ג, כי יש לפנינו חמש שנים וחצי שעבד עבור רחל, ועוד ששה שנים שהמשיך לעבוד ללבן, והם י"א שנים ומחצה, ועוד שנה ומחצה שנשתהה יעקב בסוכות, ואז היה מעשה שכם, היה לוי גם כן בן י"ג שנים (ראה 'סדרי פרשיות' פרשת ויצא ר-רב).
גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קצ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת נידה
דף מו ע"א
"בן שלש עשרה למצות" – מנין? (ב)
במאמרנו הקודם עסקנו בנידון השיעור ד"בן שלש עשרה למצות" – אם הוא כשאר כל השיעורים שהם הלכה למשה מסיני, וכדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל טז סי' א) ועוד, או שנלמד שיעור זו מהפסוק (בראשית לד, כה): "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו", והיו אז בני י"ג שנים, ומכאן למדים שכל מקום שנאמר בתורה 'איש' הוא מבן י"ג ומעלה, יעו"ש.
נפקא מינה למעשה ממחלוקת זו יתכן להיות בהקדם דברי ה'חתם סופר' (יו"ד סי' קפד): "וכבר עוררני חכם אחד לפי מה שכתב הרא"ש בתשובות דבן י"ג לגדלות הוא ככל השיעורין הלכה למשה מסיני, ולפי מה שכתב הרמב"ם פ"ט ממלכים ה"י 'לא נאמרו השיעורים לבני נח', אם כן ממילא אין דין גדלות וקטנות לבן נח, ותקשי אהרמב"ם שכתב שם פ"י ה"ב: 'ולעולם אין עונשין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה' וכו' ע"ש. והשבתי לו, דודאי הא דבעינן שנים וסימנים הוא שיעורא הלכה למשה מסיני, אפילו יהיה משכיל ובן דעת לא יתחייב עד שהגיע לשיעורא דמשה רבינו ע"ה בשנים ובסימנים, וזה לא ניתן לבן נח, אבל עכ"פ קטן שאינו בר דעת, אשר פיתויו ורצונו אונס - וכחרש שוטה וקטן, גם בן נח פטור, ופשוט לפענ"ד".
וכפל את דבריו במקום נוסף (שם סי' שיז), וז"ל: "הנה זה לי איזה שנים נשאלתי מרב אחד אמה שכתב הרמב"ם פ"י מהל' מלכים ה"ב וכו' (-כנ"ל)... והשבתי, דודאי אין שום סברה לענוש לתינוק בן יומו, והרי אנוס פטור גם בבן נח כמ"ש רמב"ם שם, וקיי"ל פיתוי קטנות אונס הוא, אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב, ואפילו הכי בישראל הלל"מ שאין מעשיו כלום עד שיביא ב' שערות אחר שנותיו, ואז אפילו אין שכלו זך שאינו יודע להפלות כל שאינו שוטה שאינו מקרע כסותו וכו', הרי הוא גדול לכל דינו, ואמנם בני נח דלא ניתנה להם שיעורים, כל ששכלו שלם כראוי, וכעין בב"ב קנ"ה ע"ב דמסברו ליה ומסבר הוה גדול, ופחות מזה הוא קטן, ועל זה כתב רמב"ם שאינו נענש על פיתויו אונס הוא, וזה אמת ברור לפע"ד" (וכ"כ בקצרה בחידושיו לשבת קלט, א ד"ה וליתן ובשו"ת ח"ו סי' ח' וכד).
כפי הנראה אותו חכם ורב היה הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל, וכפי שהעלה בספרו שו"ת 'יהודה יעלה' (ח"א יו"ד סי' א) כיסוד דברי ה'חתם סופר' בדעת הרמב"ם, ובין הדברים כתב: "וזה כמו עשרים שנה שערכתי קושייתי הנ"ל על הרמב"ם לפני הגאון מורינו הרב משה סופר זצ"ל אבד"ק פ"ב, והשיב לי כעין זה" (וע"ע שם סי' קנ).
כיסוד זה כתב גם ה'מנחת חינוך' (מצוה קצ אות ח): "נראה לפענ"ד בעזהי"ת ברור, דעוד יש חילוק גדול בענין העריות בין ישראל לבן נח, דהנה מבואר בתשובת הרא"ש... בהא דבן י"ג נעשה בר מצוה ותינוקת בת י"ב, ובת שלש ובן תשע לביאה... דהוא בכלל השיעורין שהם הלכה למשה מסיני... וא"כ כמו שמבואר בר"פ פ"ט ממלכים הל' ט' י' דעל אבר מן החי חייב בן נח בכל שהוא וכן בגזל, דהשיעורין לישראל נאמרו ולא לבני נח, א"כ כאן נמי אם קטן בן נח בא על אמו או על שאר עריות והיה פחות מבן תשע או שהיא פחותה מבת שלש, מ"מ נהרגין אם אחד מהם גדול, ולאו דוקא גדול בן י"ג דגם זה הלכה למשה מסיני, ולא שייך בבן נח רק אם הוא בר דעת. והא דמבואר בר"מ שם פ"י ה"ב דקטן שעבר על אחד מן המצוות שלו אינו נהרג, אין כוונתו קטן קודם י"ג שנה והבאת שערות, רק אם הוא קטן לפי אומדן דעתו שאין לו דעת על כן אין עונשין... וכן לכל הקנינים לבן נח אם הוא בר דעת, אף שלא הביא שתי שערות ולא הגיע לכלל שלש עשרה מקחו מקח וממכרו ממכר... אחר שעוררתי על כל הנ"ל בא לידי ספר חתם סופר חלק יו"ד להגאון אב"ד קהילת פרעשבורג... והנאני, א"כ דברי בעזהשי"ת... מיוסדים על אדני פז ואמת וברור..." (עי' שו"ת 'מהר"ם שיק' חו"מ סי' נב; 'מחנה חיים' ח"א סי' י וח"ב או"ח סי' כב).
בשו"ת 'שואל ומשיב' (מהדו"ת ח"א סי' יד) העלה גם כן כיסוד דברי החת"ס והביא הוכחות לכך, ובין הדברים כתב: "ועוד ראיה מהא דכתב הרמב"ם בהלכה י"ד שם, דלכך נענשו אנשי שכם (על ידי בני יעקב) ונתחייבו הריגה משום ששכם גזל והם ידעו ולא דנוהו, ולפי זה הרי גם הקטנים הרגו שם, וקשה למה נהרגו הקטנים, ועל כרחך דבבן נח לא שייך השיעור, וגם הקטנים נתחייבו" עכ"ל. ודבריו תמוהים מאוד, כפי שתמה ב'שדי חמד' (פאת השדה מע' הג' סי' ו סק"ב ד"ה וראיתי), כי בפסוק מפורש שלא נהרגו קטנים, כמו שנאמר (בראשית לד, כז-כט): "בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר וגו' את צאנם ואת בקרם וגו' לקחו. ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבזו וגו'", הרי שלא הרגו את הטף כי אם ששבו אותם בידם, ואדרבה בשו"ת 'יהודה יעלה' (שם סי' א) הביא להוכיח מזה לאידך גיסא, שמכאן הוציא הרמב"ם את דינו: "ולעולם אין עונשים מהן לא קטן וכו'", כי בשביל כן לא נהרגו הקטנים – משום שאין עונשים אותם, ועי"ש דמיירי בקטנים שאין בהם דעת, כי אם יש בהם דעת נחשבים כגדולים אצל בני נח, והגם שלא היו עדיין בני י"ג – וכדעת החת"ס הנז' (וע"ש עוד).
והנה יסודי דברים הללו בנויים על דברי שו"ת הרא"ש, ששיעור בן י"ג מכלל 'שיעורים' שהם הלכה למשה מסיני, ובכן אם נאמר שלא נאמרו שיעורים לבני נח – אין גדלותם תלויים בבן י"ג שנה, וככל האמור למעלה, אכן, לפי שיטת הראשונים ששיעור זה נלמד מבני יעקב, כמו שנאמר עליהם "ויקחו איש חרבו" בהיותם בן י"ג שנה, הרי הדבר תלוי במחלוקת הידועה האם האבות הקדושים וכן זרעם אחריהם עד מתן תורה - האם היה להם דין ישראל או דין בני נח, וכפי שהאריך בזה בספר 'פרשת דרכים', ואם היה להם דין בן נח - אזי נלמוד מכן שגם אצל בני נח נאמר שיעור זה, אכן, אם היה להם דין ישראל - אזי לא ניתן ללמוד זה כי אם לבני ישראל - כדוגמת בני יעקב שדינם היה כישראל.
