כבוד לקטנים / רפי זברגר

נידה מג ע''ב - מד ע''א
  

הקדמה

נלמד את המשנה המסיימת את דף מ''ג ופותחת את דף מ''ד. משנה זו עוסקת בדינים שונים החלים על בן או בת קטנים. חלק מהדינים הוזכרו כבר בדפים הקודמים במסכת. 
 

הנושא

תנוקת בת יום אחד - מטמאה בנדה.
אם תינוקת אשר זה עתה יצאה לאוויר העולם, "רואה" דם כבר ביומה הראשון הרי שהיא נטמאת בטומאת נידה. 
תינוקת זו חייבת בטבילה לאחר תום "שבעת ימי נידות". 
בת עשרה ימים - מטמאה בזיבה.
אותה תינוקת אשר ראתה דם ביומה הראשון וטבלה בתום היום השביעי (כמתואר בקטע הקודם) נכנסת לאחר מכן ל''תקופת הזיבה'' שלה. לכן, אם ראתה דם במשך שלושה ימים ברציפות – הופכת להיות זבה גדולה וחייבת לספור שבעה נקיים ככל אישה זבה אחרת. לאור תיאור זה ברור כי הגיל המינימלי של תינוקת להיות זבה גדולה הוא לאחר היותה בת עשרה ימים (שבעה ימי נידות, ושלש ראיות בתקופת הזבות).
תנוק בן יום אחד: 
עתה אנו עוברים למספר דינים נוספים, חלקם חלים על תינוק זכר בן יום אחד, וחלקם גם על זכר וגם על נקבה: 
1. מטמא בזיבה - 
זכר הופך להיות זב כבר לאחר שתי ראיות (בניגוד לנקבה הדורשת שלש ראיות כדי להיות זבה), וכן ראיותיו של הזכר יכולות להיות באותו יום (בניגוד לנקבה הדורשת שלש ראיות בשלשה ימים נפרדים ורצופים). לכן פוסקת המשנה, כי תינוק בן יום אחד הרואה שתי ראיות של זב, הרי הוא כבר מתחייב ב"שבעה נקיים" שלאחריהם חייב לטבול כדי להיטהר. שני הדינים הבאים חלים גם על זכר וגם על נקבה. 
2. ומטמא בנגעים -
נגעי העור מטמאים גם תינוקות בני יומם. 
3. ומטמא בטמא מת - 
אדם נטמא ע''י מת או במגע, משא או בטומאת אוהל. גם תינוקות בני יומם נטמאים בטומאת מת בכל האופנים, למרות שבפסוקים המלמדים על טומאות אלו מיוחסות ל''איש'' (למשל (במדבר י"ט, כ'): וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא) מלמדת אותנו המשנה כי גם קטנים נטמאים על ידי מת. 
4. וזוקק ליבום - 
אדם אשר נפטר ללא ילדים, זוקק את אלמנתו ליבום או חליצה מאחיו של המת, אשר נולדו לפני מות האח. 
אנו לומדים כי גם אח אשר נולד יום אחד לפני מות אחיו - זוקק את האלמנה ליבום או חליצה. 
5. ופוטר מן היבום - 
אמרנו בדין הקודם כי אלמנה זקוקה ליבום או חליצה אם בעלה מת ללא ילדים. גם אם הילד נולד לאחר מותו של האדם, הוא פוטר את האלמנה מייבום. מחדשת המשנה שאם נולד ילד לנפטר (גם לאחר מות האב), הוא פוטר את האלמנה מייבום אפילו אם הבן התינוק נפטר בהיותו בן יומו. 
6. ומאכיל בתרומה - 
ישראלית הנשאת לכהן מותרת באכילת תרומה. גם לאחר מות הכהן מותר לאשה לאכול תרומה, אם ורק אם יש זרע בר קיימא לכהן. מחדשת המשנה כי עובר אינו מתיר לאלמנה באכילת תרומה (כשאין ילדים אחרים), ורק לאחר הלידה, כבר בהיות התינוק בן יומו, מותר לאלמנה לשוב ולאכול תרומה. 
7. ופוסל [מן] התרומה - 
בת כהן אשר נישאה לישראל מפסיקה לאכול תרומה מבית אביה. אם בעלה נפטר ללא ילדים חוזרת לאכול תרומה.
חשבה הגמרא בתחילה כי רק תינוק בין יומו פוסל את האלמנה מלחזור ולאכול תרומה, אך עובר במעי האמא לא פוסלה, אך מסקנת הגמרא כי גם עובר פוסל את האלמנה מלאכול תרומה. 
8. ונוחל ומנחיל - 
ישנם מספר הסברים בגמרא לדין זה. נתאר אחד מהם (הסבר של מר בריה דרב יוסף בשם רבא אשר נאמר בפומבדיתא). מדובר על אדם שנפטר כאשר אשתו נושאת ברחמה תאומים. פוסקת המשנה לפי הסבר זה כי התינוק שיצא ראשון שהוא בכור הילדים, אינו נוטל פי שנים כמו כל בכור אחר. הגמרא מביאה מקור בתורה לדין זה. 
9. וההורגו חייב - 
הגמרא מסבירה כי החידוש של המשנה שדין תורה של הורג נפש הוא רק לאחר לידה, אך ההורג עובר אינו נחשב להורג מדין תורה. יש לכך מחלוקת פרשנים ובכל מקרה אין היתר להרוג גם עובר במעי אמו. 
10. והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם - 
המשנה מסיימת את כל הדינים השייכים לקטן בדין של אבלות על קטן בן יומו, שיש להתאבל עליו כמו על בן שנימול לשמונה ימים, המכונה בלשון המשנה ''חתן שלם'' (יש הסברים נוספים).
 

מהו המסר

למדנו היום דינים רבים המתייחסים לתינוק בין יומו, החל בדיני טומאה וטהרה, המשך בדינים של ייבום, אבלות, נחלה, וכלה בדיני נפשות. אנו רואים כי התורה מתייחסת לתינוק בן יומו כמו לילד או לאדם מבוגר, בדינים שונים ומגוונים. 
כהרגלנו, ננסה להסיק מכך תובנות לעולם החינוך. יש הורים או מחנכים שאינם מתייחסים בכבוד הראוי לילדים קטנים, עקב יכולתם המוגבלת בתחומים שונים. משפטים כמו: ''אתה עוד קטן, שתגדל תבין'', או: ''זה לא בשבילך, אין מה להסביר לך'' מבטאים התייחסות כזאת. אמנם נכון, יכולתם של ילדים קטנים מוגבלת ועדיין אינה מפותחת דיו, אך מכאן ועד להתייחסות מזלזלת ולא מכבדת הדרך רחוקה. יש לנסות עד כמה שאפשר להסביר לילד את הדברים העומדים לפתחו, כל אחד ברמתו ויכולתו. לא לבטלו או חס וחלילה להתייחס אליו בזלזול ובהתנשאות, אלא לתת לו את כל הכבוד הראוי. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]