גישה פורמאליסטית / רפי זברגר

נידה  מא ע''א-ע"ב
  

הקדמה

נקדים וניזכר במספר הלכות שלמדנו:
1. על פי דין תורה, אשה הרואה דם ב''תקופת הנידות'' הרי היא טמאה למשך שבעה ימים. לא משנה אם היא תמשיך לראות דם או לא. לאחר מכן טובלת וטהורה לבעלה.
2. אחד עשר יום שבין נידה לנידה מוגדרים כ''תקופת זיבה'' ואז הדינים שונים (במישור דאורייתא בלבד):
a. אם רואה פעם אחת או פעמיים (בשני ימים נפרדים) הרי הוא מוגדרת כ''זיבה קטנה'', "שומרת יום כנגד יום" (על כל ראיה שומרת יום ''נקי'' מראיית דם), ולאחר מכן טובלת ומותרת לבעלה. 
b. אם רואה שלש פעמים בשלשה ימים נפרדים, הרי היא ''זיבה גדולה'' וצריכה לשמור "שבעה ימים נקיים", לאחריהן היא טובלת ומותרת לבעלה. 
ביום השמיני מביאה קרבן ומותרת בקודשים (להיכנס לבית המקדש ולאכול קדשים).
לאחר תקופת הזיבה, אם רואה שוב דם, חוזרת ומתחילה שוב את ''תקופת הנידות''.
3. אשה שיש לה צירי לידה ורואה דם (בלשון המשנה ''מקשה לילד"). אם היא בתקופת הנידות – הרי היא מוגדרת כנידה, אך אם בתקופת זיבה אינה מוגדרת כ"זבה" (משנה בדף ל''ו).
4. בדף הקודם למדנו מחלוקת במשנה לגבי יוצא דופן (לידה קיסרית): תנא קמא סובר כי בלידה כזאת לא חלים דיני טומאה וטהרת יולדת, וכן אינה חייבת להביא קרבן יולדת, ורבי שמעון חולק וסובר כי דין לידה קיסרית כדין לידה רגילה לכל ההלכות. 
נלמד ברייתא המחברת את כל הדינים של הקדמתנו. 
 

הנושא

תנו רבנן: המקשה שלשה ימים ויצא ולד דרך דופן - הרי זו יולדת בזוב, ורבי שמעון אומר: אין זו יולדת בזוב.
אשה שהיו לה צירי לידה (''קשתה ללדת'') וראתה דם במשך שלושה ימים תוך כדי אחד עשר ימי זיבתה, ולאחר מכן ילדה לידה קיסרית (''יוצא דופן''). לפי תנא קמא לידה זו מוגדרת ''יולדת בזוב'' ומחייבת אותה לספור שבעה נקיים ככל אשה שרואה דם בימי זיבתה. (מיד הגמרא תסביר) ולפי רבי שמעון אין זו ''לידה בזוב'' אלא לידה רגילה, ולכן אינה מוגדרת זבה (גם זאת נסביר מיד).
ודם היוצא משם – טמא, ורבי שמעון - מטהר.
ישנה מחלוקת של אותם תנאים גם לגבי דם היוצא מן האשה אם הוא טמא כתנא קמא או טהור כרבי שמעון – מיד יוסבר לאיזה דם הכוונה. 
בשלמא רישא רבי שמעון לטעמיה, ורבנן לטעמייהו, אלא סיפא במאי פליגי?
הגמרא מבינה את שורש מחלוקת התנאים ברישא. שהרי לפי הקדמה 3 לעיל למדנו באופן עקרוני כי ''דם קישוי'' אינו נחשב לדם זיבה. ובהקדמה 4 לעיל למדנו מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון האם לידת יוצא דופן נחשבת כלידה רגילה (רבי שמעון) או לא נחשבת כלידה (תנא קמא). אם כן, לפי תנא קמא שלידת יוצא דופן לא נחשבת ללידה, ראיית דם שלושה ימים של קישוי נחשב לראיית זבה גדולה, שהרי כל הפטור מדם זבה בדם קישוי אינו אלא אם הייתה "לידה" אחרי הקישוי, אבל אם לדעת תנא קמא יוצא דופן אינו מוגדר כלידה, הרי שחוזר הדין למקור, וראיית שלושה ימים בתקופת הזיבה הופך את האשה להיות זבה גדולה. לעומת זאת, רבי שמעון המחשיב לידת יוצא דופן כלידה רגילה הרי גם בראיית דם קישוי לפני לידת יוצא דופן אין דין זיבה, כמו בראיית דם קישוי לפני לידה רגילה.
לכן, ברורה לגמרא מחלקות תנא קמא ורבי שמעון ברישא, אך לא ברורה מחלוקתם בסיפא. שהרי אם נחשיב דם היוצא מהדופן כדם לידה, הרי שהדין היה צריך להיות הפוך: רבי שמעון היה צריך לטמא, משום שהוא מחשיב לידה זו כמו לידה רגילה, ותנא קמא היה צריך לטהר, כיון שאינו מחשיב יוצא דופן כלידה רגילה. אם כן, יש לומר כי דם זה נחשב כ''דם מכה'' גם לדעת רבי שמעון. אם כן, מה שורש מחלוקתם בסיפא?
אמר רבינא: כגון שיצא ולד דרך דופן ודם דרך רחם, ואזדא ר' שמעון לטעמיה ורבנן לטעמייהו.
מסביר רבינא כי מדובר במצב שהוולד יצא דרך הדופן, אך הדם יצא במקור, דרך הרחם. תנא קמא סובר שאין זו לידה, לכן ראיית שלושה ימים מטמא כזיבה גדולה, ורבי שמעון המחשיב יוצא דופן כלידה רגילה, גם דם היוצא מן המקור טהור, כמו דם קישוי של שלושה ימים שלאחריה לידה שאיננה מטמאה משום זיבה. 
 

מהו המסר

הסבר טעמם של תנא קמא ורבי שמעון ברישא המחבר בין שתי הלכות המוצגות בסעיפים 3,4 של ההקדמה מעורר מחשבה. 
אמרנו כי אם תנא קמא סובר שלידת יוצא דופן אינה נחשבת לידה, אנו מכילים זאת גם לגבי ראיית שלושה ימים בימי קישוי לקראת לידה, ואם אין לידה אין גם פטור של זיבה, והאישה אמנם נהפכת להיות זבה גדולה. 
הדין של פטור זיבה בראיית דם קישוי נלמד מפסוק בתורה, אך אם ננסה את הסברה של דין זה, נוכל לומר כי מקור של דם קישוי הוא מתהליך הלידה, ולא עקב זיבה שהיא בעצם מעין ''מחלה''. לכן אנו לא ממהרים להפוך את האשה להיות זבה, אלא מייחסים את הדם להיות דם לידה. 
סברה זו גם מסבירה את ההבדל בין דם קישוי בזמן נידה לדם קישוי בזמן זבה, שהרי דם נידה הוא ''דבר טבעי'' אשר קורה לאשה מידי חודש בחודשו, לכן גם אם ראתה דם בעת קישוי, אנו עדיין מחשיבים דם זה להיות דם נידה, לעומת אשה הנמצאת בתקופת זבה, שאנו כאמור לא מטמאים אותה בטומאת זבה. 
לאור סברה זו הברייתא שלנו קצת קשה להבנה. שהרי למרות שחכמים סוברים כי לידת פטר רחם אינה מוגדרת כלידה רגילה, אך אם דם קישוי קדם ללידת פטר רחם, הסברה לעיל עדיין נכונה, והיינו צריכים לטהר את האשה מדם זיבה, למרות שלידת פטר רחם אינה מוגדרת כלידה. 
למרות האמור לעיל, הברייתא והגמרא שלאחריה ''מבינים'' את סברת תנא קמא הקובע כי דם קישוי לפני לידת פטר רחם אינו פוטר מלידת זיבה. ניתן לכנות זאת ''גישה פורמאליסטית'' ללא התייחסות לסברות העומדות מאחורי דינים אלו.
נוכל ללמוד מכך, כי לפעמים אנו נוקטים ב''דרך פורמאליסטית'', וכך מיישבים קושיות ושאלות, בעיקר כאשר יש לנו מקור מפסוקי התורה בלימוד הלכה מסוימות. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]