המחשה דידאקטית / רפי זברגר

נידה  מ ע''א
  

הקדמה

משנתנו הפותחת את הפרק החמישי של המסכת עוסקת במספר נושאים הקשורים לטומאה וטהרה:
1. דין נולד מניתוח קיסרי (''יוצא דופן'').
2. מהו הרגע הקובע של יציאת הדם המטמא אשה נידה, זבה, זב ובעל קרי. 
3. ''טכניקה'' להשהות טומאת קרי. 
4. שיעור טומאת דם יולדת, זב, זבה וקרי. 
 

הנושא

יוצא דופן - אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן, רבי שמעון אומר: הרי זה כילוד.
מחלוקת תנאים כיצד דנים יולדת בניתוח קיסרי. תנא קמא סובר כי לא חלים עליה דיני טומאה וטהרה כלל, וכמו כן אינה מתחייבת בקרבן יולדת. רבי שמעון חולק וסובר כי דין לידה בניתוח קיסרי כדין לידה רגילה ומתחייבת בכל הדינים: ימי טומאה, ימי טהרה ואחריהם קרבן יולדת. 
מקור דין של תנא קמא בפסוק (ויקרא, י''ב, ב'): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא- צריך להיוולד "דרך הזרעה".
רבי שמעון לומד מפסוק זה דינים אחרים. 
כל הנשים מטמאות בבית החיצון, שנאמר (ויקרא, ט''ו, י''ט): וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב, אבל הזב ובעל קרי - אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ.
ממשיכה המשנה ופוסקת כי דם נידה וזבה של אשה מטמא עוד בהיותו בגופה, כבר כאשר יצא לפרוזדור רחמה (''בית החיצון'') של האשה. לימוד זה נלמד מהמילה בִּבְשָׂרָהּ בפסוק, המלמד כי הדם נטמא עוד בהיותו בתוך גופה. 
בניגוד לדם, הרי שטומאת זב, זבה ובעל קרי אינם מטמאים אלא אם כן יצאו לגמרי מן הגוף. 
היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו - אוחז באמה ובולע את התרומה.
לאחר שפסקנו כי שכבת זרע מטמאת רק עם יציאתה מן הגוף מציעה המשנה כי כהן האוכל תרומה (מותר רק לכהן ומשפחתו) ותוך כדי מרגיש כי ''נעקרה שכבת זרע'' מגופו, אך טרם יצא החוצה, ''ישהה'' בכוח את יציאת הזרע, ותוך כדי זה יבלע את התרומה, כדי שלא יאכלנה בטומאה. 
גם אשה טמאה (נידה או זבה) אסורה באכילת תרומה, אך מכיוון שפסקנו לעיל במשנה כי דם האשה מטמא עוד בהיותו בגופה (כאשר מגיעה לפרוזדור) אין ''תקנה'' לגבי אשה האוכלת תרומה ומרגישה כי דם עומד לצאת, שהרי היא כבר טמאה, ולכן עליה להוציא את התרומה מפיה ולא לאוכלו. 
ומטמאין בכל שהוא, אפילו כעין החרדל ובפחות מכן.
כל הטומאות הנזכרות במשנה (נידה, זבה, זב, בעל קרי) מטמא אפילו בשיעור קטן של ''כל שהוא''. המשנה מדמה שיעור קטן ל''חרדל'' כיוון שזהו דבר המוכר בזמנם, אבל מוסיפה כי גם שיעור הקטן מזה מטמא. 
 

מהו המסר

הדין האחרון במשנה מחולק לשלשה חלקים:
1. ומטמאין בכל שהוא – כותרת ההלכה: אין שיעור מינימום, אפילו קצת (בלשון המשנה ''כל שהוא'') מטמא.
2. אפילו כעין החרדל – המחשה של המשנה לשיעור קטן ומוכר: אפילו טיפת דם (או כל מטמא אחר) אשר גודלו זהה לגודל גרעין חרדל, גם הוא מטמא.
3. ובפחות מכן – שלא נחשוב כי הדוגמא מחייבת, ואם גודל המטמא יהיה קטן מגודל גרעין חרדל לא יטמא – חוזרת ומדגישה לנו המשנה, כי החרדל אינו אלא דוגמא והמחשה, אבל באמת – גם טומאה הקטנה מגודל זה מטמאה.
זוהי דוגמא דידקטית מאוד טובה כיצד להעביר מסרים כך שייקלטו באזניהם של השומעים:
בתחילה יש לומר את הכלל וההלכה הפשוטה.
כיוון שבהרבה מקרים, אנשים לא ''חשים'' את הנאמר ומתקשים ליישם אותה הלכה למעשה, לכן בשלב שני כדאי לתת דוגמא מן החיים. דוגמא המוכרת לשומעים, ממחישה ומדגימה את ההלכה למעשה, וכך תיקלט יותר טוב באוזני השומעים.
לבסוף, יש לחזור ולהדגיש כי הדוגמא אינה אלא המחשה, אך יש להגדיר בדיוק מהי ההלכה ביחס לאותה דוגמא והמחשה.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]