לא להשתגע / רפי זברגר

נידה  לח ע''ב - לט ע''ט
  

הקדמה

עד עתה למדנו מה הדין של אשה אשר רואה דם מכל מיני סוגים (דם לידה, דם נידה, דם זיבה, דם ''צער לידה'' וכו') בתקופות שונות של חייה. המשנה בדף שלנו עוסקת בחיוב בדיקה של אשה. מתי חייבת לבדוק ומתי אין חובה כזאת
וכן, מה הדין במצב שהיא אמורה לבדוק אך לא בדקה. נקדים וניזכר במספר הלכות כלליות:
1. על פי דין תורה, אשה הרואה דם ב''תקופת הנידות'' הרי היא טמאה למשך שבעה ימים. לא משנה אם היא תמשיך לראות דם או לא. לאחר מכן טובלת וטהורה לבעלה.
2. אחד עשר יום שבין נידה לנידה מוגדרים כ''תקופת זיבה'' ואז הדינים שונים (במישור דאורייתא בלבד):
a. אם רואה פעם אחת או פעמיים (בשני ימים נפרדים) הרי הוא מוגדרת כ''זיבה קטנה'', "שומרת יום כנגד יום" (על כל ראיה שומרת יום ''נקי'' מראיית דם), ולאחר מכן טובלת ומותרת לבעלה. 
b. אם רואה שלש פעמים בשלשה ימים נפרדים, הרי היא ''זיבה גדולה'' וצריכה לשמור "שבעה ימים נקיים", לאחריהן היא טובלת ומותרת לבעלה. 
ביום השמיני מביאה קרבן ומותרת בקודשים (להיכנס לבית המקדש ולאכול קדשים).
3. לאחר תקופת הזיבה, אם רואה שוב דם, חוזרת ומתחילה שוב את ''תקופת הנידות''. 
 

הנושא

כל אחד עשר יום בחזקת טהרה.
אחד יום של תקופת הזיבות האשה ''בחזקת טהורה''. רבי יהודה בהסבר הראשון בגמרא לחידוש דין זה קובע כי האשה, באותם אחד עשר יום של תקופת זיבה אינה חייבת לבצע בדיקות. 
ישבה לה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה - טהורה.
לדעת רבי יהודה, קטע זה במשנה עוסק בשבעה ימים של נידות. בתקופה זו מוטלת חובה על האשה לבדוק פעמיים ביום. אם למרות חובה זו, לא בדקה האשה, בין אם חוסר הבדיקה נבע מטעות (שוגג), אונס או אפילו במזיד – בכל המקרים האשה טהורה. 
הגיע שעת וסתה ולא בדקה - הרי זו טמאה.
המשנה מסייגת את ההלכה הקודמת וקובעת כי אם הגיע זמן ווסתה בימי הנידות (הזמן הקבוע בו היא רואה דם), ולא בדקה – במקרה זה אין האשה טהורה והיא אסורה לבעלה, שכן ''אורח בזמנו בא'' - אנו מניחים כי ''הדם מופיע בזמנו'' וכנראה שהיא הפכה להיות נידה ולכן אסורה על בעלה. 
רבי מאיר אומר: אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה - הרי זו טהורה, מפני שחרדה מסלקת את הדמים.
רבי מאיר מסייג את ההסתייגות וקובע כי אם הייתה במקום מחבוא מפני שודדים או ''מאיימים אחרים'', ולכן לא בדקה את עצמה - בכל אופן טהורה, עקב הכלל ''חרדה מסלקת את הדמים''. כלומר מצב של פחד ויראה אשר מלחיץ אותה, מונע מן הדם לצאת, למרות שהגיע זמן ווסתה הקבוע מידי חודש בחודשו. 
אבל ימי הזב, והזבה, ושומרת יום כנגד יום - הרי אלו בחזקת טומאה.
הסיפא של המשנה מסייגת את הדין של הרישא, העוסק בתקופת זיבת האשה. אמרנו שם כי בתקופה זו האשה בחזקת טהורה ואינה צריכה בדיקה (לדעת רבי יהודה בגמרא). קובעת המשנה שאם כבר ראתה דם בימי הזיבה, והפכה להיות זבה קטנה השומרת ''יום כנגד יום'', בכך היא כבר מחויבת לבצע בדיקות בקר וערב, כיוון שחזקת הטהרה של ימי הזיבות התערערה. דין זה נכון גם בימי שבעה נקיים של זב זכר. 
 

מהו המסר

נסכם את הדינים שלמדנו במשנה "באופן של כללים":
1. כאשר אדם נמצא ב''תקופה טובה'' (כמו אחד עשר יום של זיבה) – ניתן להסתמך על ברירת מחדל שהכול תקין. 
2. אך כאשר אדם נמצא ב''תקופה מועדת לפורענות'' (כמו ימי נידות) הרי שאין להסתמך על ''ברירת מחדל שהכול תקין'', אלא יש צורך לבדוק ולבחון האם ''קרה משהו לא תקין'' או לא. אך אם מכל סיבה שהיא לא בוצעה הבחינה והבדיקה, הרי עדיין אנו מסתמכים על ברירת מחדל שהכול תקין. 
3. הסתייגות לכלל הקודם: אם ''התקופה ממש מסוכנת'' (כמו עת ווסתה של אשה, או ימי ספירת נקיים של זבה) הרי שהחובה לבדיקה היא מוחלטת, וחייבים לבצעה בכל מקרה. 
4. הסתייגות להסתייגות: גם ''בתקופה מסוכנת'' (זמן הווסת) אם אירע אירוע חריג (תקופת פחד ויראה של האשה), אשר מוריד משמעותית את הסיכוי לסכנה – הרי שאנו חוזרים ל''מצב הרגיל'', בו למרות חובת הבדיקה – גם אם לא בוצעה, אנו משאירים את ברירת המחדל שהכול תקין. 
מסקנה כללית: אנו מתנהגים בהתאם למצב בו אנו נמצאים. בחיי יומיום שהמצב ''תקין ורגיל'' אין "להשתגע". אין לחשוש כל הזמן שמא יקרה כך או אחרת. יש לחיות, ולחיות בשלווה ובנחת. 
רק אם נכנסים למצבים היותר ''מועדים לפורענות'' אנו ''משנים את הפזה של החיים". בודקים בהתאם לצורך שהכול תקין, ואם לא – מבצעים את המוטל עלינו באותם מצבים. רק במצבי קיצון מבצעים "בדיקות יומיות" שהכול תקין. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]