זהירות בתיוג / רפי זברגר

נידה  לז ע''א
  

הקדמה

במשנה בדף הקודם למדנו כי אשה המקשה ללדת (בעלת צירי לידה) תוך כדי דם זבה, הרי אינה נעשה זבה, אלא אם כן הפסיקו הצירים (בלשון המשנה ''שפתה'') לתקופת מסוימת לפני הלידה (מחלוקת תנאים, האם מעת לעת, או שמא צריך להיות לילה ואחר כך יום)– או אז אנו אומרים כי דם הזבה לא היה קשור ללידה והיא טמאת זיבה ומחויבת בשמירת שבעה נקיים לאחר ימי טומאת לידה. 
במאמר זה נצטט את שאלתו של רבא, האם דם הנובע מצער צירי לידה (בלשון המשנה ''קושי'' או ''קישוי'') המופיעים תוך כדי ספירת שבעת נקיים, האם צער זה מפסיק את ספירת שבעת הימים הנקיים, וצריך לספור מחדש, או לא. 
 

הנושא

בעי רבא: קושי מהו שתסתור בזיבה?
האם דם הבא מתוך קושי (צער צידי לידה) סותר את ספירת שבעת ימי נקיים? והגמרא מפרטת את צדדי הבעיה:
דבר המטמא סותר והאי נמי מטמא כימי נדה הוא, או דילמא דבר הגורם סותר, והאי לאו גורם הוא.
האם נדון את דם הקושי מצד ה''מטמא'' אשר סותר שבעת נקיים, ומכיוון שגם דם קושי מטמא בעת נדתה, שהרי אשה הרואה דם קושי בעת נדתה נטמאת ונהיית נידה (למדנו זאת לעיל), לכן יסתור דם קושי גם שבעת נקיים. 
או שמא נדון את דם הקושי מצד ''דבר הגורם'', ומכיוון שדם קושי אינו גורם לאשה להיות זבה (למדנו במשנה הקודמת), לכן גם דם קושי לא יסתור שבעה נקיים. 
א"ל אביי: אונס בזיבה יוכיח, שאינו גורם וסותר.
אביי מוכיח שאין קשר סיבתי בין דבר הגורם לסתירה, ולכן ייתכן כי למרות שדם קושי אינו גורם לזיבה, הוא יכול לסתור את שבעת הנקיים של זיבה. הוכחתו של אביי היא מזב זכר. שהרי גבר שראה זב באונס שלש פעמים אינו נטמא ונהפך להיות זב, ובכל אופן אם אדם נהיה זב (מראיות שלא באונס) וסופר שבעה נקיים, ראיית זב באונס סותרת את שבעת הנקיים. הנה אנו רואים דבר שאינו גורם ובכל אופן סותר. 
אמר ליה: לאיי, האי נמי גורם הוא. דתנן: ראה ראייה ראשונה - בודקין אותו, שניה - בודקין אותו, שלישית -אין בודקין אותו. 
עונה לו רבא: הנחת היסוד שלך אינה נכונה. ראיית זב באונס בכל אופן גם גורמת לזב לחול. אמנם בפעמיים הראשונות ראיית זב באונס אינו נחשב, אך אם ראה פעמיים שלא באונס, הפעם השלישית יכולה להיות באונס. ומכאן אנו רואים כי גם ראיית זב באונס גורם לטומאה והוכחתו של אביי נופלת, ואז שאלתו של רבא חוזרת למקומה. 
 

מהו המסר

הדין שהביא רבא כהוכחה נגדית לאביי מלמדת אותנו כי למרות שלמדנו מפסוקים שאין זב יכול להיטמא מחמת ראיית אונס, אך בראייה השלישית אנו מטמאים למרות שהיא הייתה באונס. ההבדל בין זב הרואה שתי ראיות לזב הרואה שלש ראיות הוא רק בחיוב קרבן. שתי ראיות מטמאות את הזב להיות אב הטומאה ומחייב שבעה נקיים. אם ראה פעם שלישית הוא גם מתחייב בקרבן. לאור זאת ננסה להסביר את סברת המשנה. שתי הפעמים הראשונות ההופכות אותו מאדם טהור לאדם טמא בטומאה חמורה חייבות להיות ראיות שמקורן מגופו של האדם ולא מחמת אונס. אך לאחר שכבר הגדרנו אותו כטמא מחמת זובו, אנו ''מוכנים'' להחשיב ראיה נוספת ''פחות טובה'' ולספור ראיה, למרות שמקורה באונס. כלומר, להפוך אדם טהור לטמא צריך ''ראיות חשובות וטובות'' שאין מקורן באונס. אך ראיה נוספת אשר באה להטמיע חזק יותר את הטומאה ולחייבו בקרבן, ראייה כזאת יכולה להיות גם ראייה פחותה. 
אם ניישם מודל זה לחיינו היומיומיים הרי שנוכל לומר, כי צריך להיות ''מרכיבים כבדי משקל'' כדי להגדיר בן אדם באופן שלילי, מכל סוג ומכל סיבה. צריך ''הוכחות חזקות'' אשר מלמדות אותנו כי באמת חל שינוי אצל הבן אדם, והוא אמנם הפך את עורו והתדרדר מטה לכיוון לא חיובי. אך לאחר שהוא כבר ''עבר את הרף'', הרי כל מעשה, גם אם הוא מעשה פשוט ולא הוכחה חזקה, כבר נכנס לסל של ההוכחות ומגביר בנו את תחושת המציאות הקשה אליה הגיע האיש.
נלמד מכך שני מסרים חשובים:
1. יש להיזהר מאוד מלתייג אנשים באופן שלילי (ואולי בכלל לא כדאי לתייג אנשים), ורק אם באמת מוכיחים מעל כל ספק כי מדובר ב''מעשים קשים'' המעידים על נפילה – רק, ורק אז, נוכל לקבל את העובדה שהאדם ''נפל''.
2. אדם שהידרדר, וכך הוא ''מוכר בציבור'', אך מעוניין לשפר את תדמיתו, חייב להיזהר שבעתיים מכל פעולה שהוא עושה. שהרי גם אם ייעשה פעולה שניתן איכשהו להבינה באופן לא טוב, הרי בגלל מצבו ומעמדו המעשה יתפרש על הצד הפחות טוב.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]