שכר ברכה י' זהובים
חולין פז ע"א
"מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים. איבעיא להו: שכר מצוה, או שכר ברכה? למאי נפקא מינה - לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה - אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה - הויין ארבעים, מאי? תא שמע... יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים".
סימן לדבר בקהלת ד, ו: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ.
ומפורש בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק ד סימן ו: " טוֹב מְלֹא כַף נָחַת, בגן עדן; מִמְּלֹא חָפְנַיִם של עָמָל, של הבלי העולם הזה".
והיינו כדברי רבי יעקב במסכת אבות פרק ד משנה יז: וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה.
וכל קורת רוח בעולם הבא אינה אלא על מצוה.
ושכר אותה הכף מפורש בבמדבר ז, יד: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב.
וראה עוד בספר אור זרוע חלק א בהלכות כיסוי הדם סימן שצט.
