דברים פשוטים (לאחד, לא תמיד פשוטים לשני) / רפי זברגר

נידה  לה ע''א
  

הקדמה

במשנה בדף הקודם למדנו: 
דם היולדת שלא טבלה, בית שמאי אומרים: כרוקה וכמימי רגליה, ובית הלל אומרים: מטמא לח ויבש.
הסברנו שם כי לאחר שעברו ימי טומאה של יולדת (לזכר שבעה ימים, ולנקבה ארבעה עשר יום) חייבת האשה לטבול, ולאחר מכן, מעיינותיה של האשה והדמים שתראה בימי טהרתה טהורים לגמרי. אם האשה לא טבלה בין ימי טומאה לימי טוהר – מעיינותיה בוודאי ממשיכים להיות טמאים, אך לגבי דמה יש מחלוקת תנאים: בית שמאי סוברים כי דמיה טמאים רק מדרבנן, והם גזרו טומאה רק כמו רוק ומי רגלים המטמאים לח ולא יבש. בית הלל חולקים וסוברים כי דמיה של האשה טמאים מדאורייתא כמו מעיינותיה, ולכן דמה טמא, גם לח וגם יבש.
 

הנושא

תניא, אמרו להן בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראתה דם שהיא טמאה?
בית הלל מקשים על בית שמאי, כיצד אתם מקילים וסוברים כי יולדת שלא טבלה לאחר ימי טומאתה, ואז ראתה דם, שהיא טמאה רק לח ולא יבש, הרי אתם, בית שמאי תודו לנו במקרה של נדה שלא טבלה ואז ראתה דם שהיא טמאה מדאורייתא. אם כן, מדוע אתם מקילים ביולדת שראתה דם בימי טהרתה שתהיה טמאה רק מדרבנן? 
אמרו להם בית שמאי: לא אם אמרתם בנדה שאפילו טבלה וראתה טמאה, תאמרו ביולדת - שאם טבלה וראתה שהיא טהורה?
בית שמאי השיבו ואמרו שאין הנידון דומה לראיה. שהרי אם נידה טבלה לאחר שבעה ימי נידותה, וראתה שוב דם, היא תשוב ותהיה טמאה דאורייתא, מה שאין כן ביולדת, שהרי אם האשה תטבול לאחר ימי טומאתה (שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה) ואז תראה דם – דמה טהור שזהו בדיוק דין ימי טהרה של יולדת. אם כן – אין מה להשוות בין יולדת לנידה.
אמרו להם: יולדת בזוב תוכיח, שאם טבלה וראתה לאחר ימי ספירה – טהורה, לא טבלה וראתה – טמאה.
כדי להבין את הקושיא החוזרת של בית הלל נקדים ונאמר כי אשה שהייתה זבה בעת לדתה ולא הספיקה לספור שבעה נקיים טרם הלידה, הרי שגם אחרי שיעברו עליה ימי טוהר, היא חייבת לספור שבעה נקיים על זיבתה. לאחר מכן, היא טובלת וחוזרת ומשלימה את ימי טהרתה (שלושים ושלשה יום לזכר, או שישים וששה יום לנקבה), כך שכל דם שתראה – דם טהור. 
מה קורה אם לא טבלה לאחר שספרה שבעה נקיים ואז ראתה דם? בית הלל מקשים לבית שמאי ואומרים כי דמה צריך להיות טמא, כיוון שלא טבלה. אם כן, גם ללא זיבה צריך להיות אותו דין, שאם לא טבלה וראתה דם, שיהיה טמא. 
אמרו להם: הוא הדין, והיא התשובה.
בית שמאי עונים לבית הלל ואומרים, כי אותו דין שאנו אמרנו ביולדת שהיא לא זיבה, ולאחר ימי טומאתה לא טבלה וראתה דם שהיא טמאה רק מדרבנן, בדיוק אותו דין יהיה גם ליולדת בזיבה, אשר ספרה שבעה נקיים בימי טומאתה ולא טבלה, וראתה דם – גם במקרה זה תהיה טמאה רק מדרבנן. 
למימרא דפליגי? והתנן: ומודים ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש.
שואלת הגמרא: לפי דו שיח זה בין בית הלל לבית שמאי, אנו רואים שהם חולקים גם באשה אשר יולדת בזוב, אם כאשר רואה דם תהיה טמאה מדאורייתא או לא. וזה סותר את הסיפא של המשנה שלנו, שם למדנו כי בית שמאי מודים לבית הלל ביולדת בזוב אשר רואה דם, שהיא טמאה מדאורייתא, וטמאה גם בלח וגם ביבש.
לא קשיא - כאן שספרה כאן שלא ספרה.
מתרצת הגמרא: משנתנו עוסקת ביולדת בזוב אשר לא ספרה שבעה נקיים, במקרה זה מודים בית שמאי לבית הלל שאם תראה דם היא טמאה דאורייתא. בדיון לפני כן מדובר שהאשה ספרה שבעה נקיים, ולאחר מכן לא טבלה. במקרה זה אומרים בית שמאי, שהאשה אינה טמאה מדאורייתא, בדומה לפסק שלהם ביולדת רגילה שלא טבלה. 
התוספות אצלנו (ד''ה אי אתם מודים) תמהים על שאלת בית הלל לבית שמאי מנדה בתחילת הדו שיח, שהרי תשובת בית שמאי כל כך ברורה ומתבקשת. ברור שיש הבדל בין אשה נידה אשר לאחר טבילתה, שבה וראתה דם שהיא טמאה, לעומת יולדת הנמצאת בימי טוהר שלה, שכל מהותם של ימים אלו הם טהרה, למרות שהיא רואה דם – דמה טהור. 
התוספות משיב על תמיהתו באופן הבא:
וי"ל: דמייתי משום דאיתקש לידה לנדה, דכתיב (ויקרא י''ב, ב'): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. וכתיב (שם, ה'): וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָה...
יוצא מתשובת תוספות כך: למרות שהיה ברור לבית הלל, כי יש הבדל בין נידה ליולדת לאחר טבילה, בכל זאת חושבים בית הלל שיש להשוות ביניהן במקרה שהאשה לא טבלה. זאת לאור שני הפסוקים המקישים נידה ליולדת. 
 

מהו המסר

לאור תשובתו של התוספות ניתן לומר כי גם על ''דברים פשוטים'' ומובנים מאליהם, ניתן לבחון במבט שונה המביא בסופו של דבר גם לתוצאה שונה. בית הלל, לפי הסבר התוספות, לומד מההיקש בתורה, כי יש להקיש יולדת לנדה, גם אם יש הבדלים הלכתיים ברורים וידועים. ה''דברים הפשוטים'' לאחד, אינם כל כך פשוטים וברורים לאחר. 
לכן, יש תמיד לנסות ולהשתדל להבין היטב את הדעה הנגדית, הדעה השונה, שמא גם לה יש מקום ויש הגיון משלו. 
נאזין, נקשיב וננסה להבין ולהפנים, גם אם הדברים לא עולים בקנה אחד עם השקפתנו ודעתנו.  
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]