הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: מאי טעמייהו

נידה מ ע"א

גמ'. א"ר מני בר פטיש: מאי טעמייהו דרבנן. אמר קרא +ויקרא י"ב+ אשה כי תזריע וילדה זכר - עד שתלד במקום שהיא מזרעת. ור"ש, ההיא - דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה - אמו טמאה לידה.
ור"ש מאי טעמיה? אמר ר"ל: אמר קרא תלד - לרבות יוצא דופן. ורבנן - האי מבעי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינוס; דסלקא דעתך אמינא זכר ונקבה כתיב, זכר ודאי, נקבה ודאית - ולא טומטום ואנדרוגינוס - קמ"ל. ורבי שמעון - נפקא ליה מדתני בר ליואי. דתני בר ליואי: לבן - לבן מכל מקום, לבת - לבת מ"מ. ורבנן - האי מבעי ליה לחייב על כל בן ובן, ולחייב על כל בת ובת. ורבי שמעון - נפקא ליה מדתני תנא קמיה דרב ששת: +ויקרא י"ב+ זאת תורת היולדת - מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול תביא על לידה ועל זיבה כאחת, אלא יולדת דאכלה דם, ויולדת דאכלה חלב, בחד קרבן תסגי לה? אלא: יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחת - ת"ל זאת. ורבנן - אע"ג דכתיב זאת - איצטריך לבן או לבת, סד"א: ה"מ - בתרי עיבורי (דחד הוי נפל), אבל בחד עבורא - כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא, אימר בחד קרבן סגי לה - קמ"ל.

1.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י הלכה ה:

יוצא דופן אין אמו טמאה לידה ב ואין לה ימי טומאה וימי טהרה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת, המקשה וילדה ולד דרך הדופן הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבות או ג נדה ודם היוצא דרך הדופן טמא, ואם לא יצא דם דרך הרחם הרי האשה טהורה, אע"פ שהדם שיצא מדפנה טמא, שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.

הרמב"ם פסק כרבנן נגד רבי שמעון במשנתנו.

1.1
ויש לשים לב: במשנתנו הדעה הראשונה היא "תנא קמא" והגמרא מציינת שמדובר ב"רבנן" .

2.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק י הלכה ה:

יוצא דופן אין אמו טמאה וכו'. (נידה דף מ') ראש הפרק יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ובגמרא מ"ט דרבנן אמר קרא כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שהיא מזרעת:

ה"מגיד משנה" לא מסביר במפורש מדוע הרמב"ם פוסק כרבנן. בפשטות יש לומר, מכיון שהלכה כרבים נגד יחיד – רבי שמעון, ו"תנא קמא" נחשב "רבים" [ובלשון הגמרא - "רבנן"].

3.
ואולי אפשר לומר, שה"מגיד משנה" מדייק מלשון הגמרא "מאי טעמייהו דרבנן" – כך היא פותחת את הדיון בסוגיה ולא כביטוי שמופיע במהלך ליבון הסוגיה - שכך הגמרא פוסקת. כי כך פשטות העניין. [לגבי מהי סברת היסוד, ראה "מתיבתא", הערה טז].