דיוק וחידוש ברש"י

נידה לד

עמוד ב

רש"י ד"ה כי פשיט. כי דריש:
רש"י מפרש זאת על הנאמר בגמרא אמר רב יוסף כי פשיט רבי שמעון בן לקיש בזב בעי הכי ראייה וכו'
והנה במסכת מנחות (דף כ"ו:) איתא אמר רב אסי כי פשיט רבי אלעזר במנחות בעי הכי (בעי ר' אלעזר) קומץ שסידרו וסידר עליו את המערכה מהו דרך הקטרה בכך או אין דרך הקטרה בכך תיקו: , וברש"י פירש כי פשיט. כשהיה שונה:
ריש לקיש היה דורש והיה אומר דברי תורה מעצמו אף ללא שקיבל זאת מקודמיו, וכן מצאנו כמה פעמים שהיה פתח בדרשות על פסוקים, (במסכת מגילה י"א) ריש לקיש פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא וכו' (במסכת מכות דף י) ר''ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא וכו' וברש"י פתח ליה פיתחא. כשהיה רוצה לדרוש בפרשת רוצחים היה מתחיל כן: (סוטה דף ב ע"א) א''ר שמואל בר רב יצחק כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה וכו', וברש"י כי פתח. כשהיה בא לדרוש בפרשת סוטה: ועוד, ולפיכך רש"י פירש כי פשיט – כי דריש, והיא גם הדרישה והעיון בפסוקים והדרישה והלימוד מהפסוקים לדינא.
לעומתו רבי אלעזר (בן פדת) חברו של רב אסי ומתלמידיו של רב יוחנן, ואמרו עליו שכל מה שאמר הוא משמו של רב יוחנן, כדאיתא (ירושלמי שקלים ב' ה') נכנס לפניו רבי יעקב בר אידי אמר ליה כתיב (יהושוע יא) כאשר צוה א' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וגו' וכי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש היה אומר כך אמר משה אלא יהושע יושב ודורש ויודעין הכל שהתורה של משה היא אף אתה אליעזר (אלעזר) יושב ודורש והכל יודעין שהתורה שלך היא אמר להן מפני מה אין אתן יודעין לרצות כבן אידי חבירינו וכו', ע"כ רש"י פירש "כשהיה שונה" כי הרי היה שונה וחוזר מה שלמד מרבותיו, וראה זה פלא שנאמר בגמרא באותה מסכתא - מסכת מנחות (דף צ"ג ע"ב) מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא {ויקרא טז-כא} וסמך אהרן את שתי ידו כתיב ידו וכתיב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת אזל רבי אלעזר אמרה להא שמעתא בבי מדרשא ולא אמרה משמיה דריש לקיש שמע ר''ל ואיקפד וכו' וברש"י אקפד. על שלא אמרה משמו וכו'. ואגב הוא אומר (במגילה ט"ו ע"א) ואמר ר'בי אלעזר אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.
עוד איתא במסכת יבמות (ע"ב ע"ב) א''ל רבי יוחנן לר''ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א''ל ר''ל דידיה היא? מתניתא היא, הרי לנו שרש"י מדייק לומר שהוא "שונה" ואינו "דורש" וראה שם ברש"י שר"י שבחו שלשונו לשון מתניתין ראיתי לבן פדת. ראיתי את בן פדת שיושב ודורש את מקראות הללו כמשה מפי הגבורה בלשון תנאים רבי אלעזר בן פדת לאו תנא היה ואמורא היה תלמידו של רבי יוחנן והוא רבי אלעזר סתם דמיירי בכל הש''ס בגמ'. ועל פי זה הלשון "שונה" מלשון משנה, עוד מצאנו על דרך לימודו של רבי אלעזר בן פדת (בפעם הראשנה שמוזכר בש"ס בשמו המלא עירובין נ"ד ע"ב) א''ר שמואל בר נחמני מאי דכתיב {משלי ה-יט} אילת אהבים ויעלת חן וגו' למה נמשלו דברי תורה לאילת לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה ויעלת חן שמעלת חן על לומדיה דדיה ירווך בכל עת למה נמשלו דברי תורה כדד מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם באהבתה תשגה תמיד כגון רבי אלעזר בן פדת אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי, וכך למרות שהיה שונה ושונה הייתה חביבה עליו, (באותו עמוד בהמשכו נאמר בלשון זה - ת''ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן וכו'.
על לימודו של ריש לקיש נאמר בגמרא (סנהדרין כ"ב ע"א) והאמר עולא הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה, וברש"י שם מטיח ומקיש זה בזה אלמא חריפא טובא הוה וכו'.
גם שני המימרות הראשונות בש"ס בשמו של רבי שמעון בן לקיש (ברכות ה ע"א) א''ר לוי בר חמא אמר ר''ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' {תהילים ד-ה} רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה. וא''ר לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב {שמות כד-יב} ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות אלו עשרת הדברות תורה זה מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה גמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני: וברש"י זה מקרא. חומש שמצוה לקרות בתורה: זו משנה. שיתעסקו במשנה: זה גמרא. סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה. אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במס' סוטה (דף כב.):, תוספת ההסבר ברש"י אבל המורים הוראה וכו' שאינה צריכה לגוף ההסבר של רש"י על המילים "זה גמרא", באה לכאורה לבטא את יסוד דרך לימודו של ריש לקיש לא להורות מן המשנה, וכפי שריש לקיש התבטא כלפי ר"א דידיה היא מתניתא היא, אלא שרש"י שולח אותנו לסוטה על המשנה שנאמר בה הרי אלו מבלי עולם, מסביר עולא שזה מי שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, ועל זה נאמר אתמר קרא ושנה ולא שימש ת''ח ר' אלעזר אומר הרי זה עם הארץ, ומסביר רש"י שם שקרא. מקרא: ושנה. משנה: ולא שימש תלמידי חכמים. ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם רשע הוא שאין תורתו על בורייה ואין ללמוד הימנו שע''י הטעמים יש חילוק באיסור והיתר ובדיני ממונות לזכות ולחייב ובטהרות לטמא ולטהר כדאמר בכמה דוכתי מ''ט אמר מר הכי ומר הכי ואמר מאי בינייהו איכא בינייהו כך וכך וערום הוא שהשומע את קולו שונה משניותיו כסבור הוא שבקי בטעמיהם ונוהגין בו כבוד כתלמידי חכמים: ושם בהמשך מופיע בגמרא אבל המורים הוראה מן המשנה וכו', ובזה אנו רואים שאף ר' אלעזר עצמו מסביר את הצורך בעיון בטעמי המשניות ולא רק שינונם.
ועוד מצאנו על הבדל בין ר"א לר"ל כפי שמתבטא רב יוחנן במסכת סבא מציעא (פ"ד ע"א) נח נפשיה דר' שמעון בן לקיש והוה קא מצטער ר' יוחנן בתריה טובא אמרו רבנן מאן ליזיל ליתביה לדעתיה ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה תניא דמסייעא לך אמר את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא. לסיכום הדברים רק בשני אלו מצאנו את הלשון "כי פשיט" וזה ללמדנו שלמרות השוני בדרכי הלימוד של ריש לקיש – כי דריש, המפלפל ודורש – עוקר הרים וטוחנן זה בזה, וגם אצל ריש לקיש מוצאים דוגמא הפוכה לשיטתו נגד ידיעת משניות בלבד שהוא עצמו מעריך מאוד ידיעה במשניות, דאיתא במסכת מגילה (דף כ"ח ע"ב) כי הא דריש לקיש הוה אזיל באורחא מטא עורקמא דמיא אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה וקא מעבר ליה א''ל קרית אמר ליה קרינא תנית תנינא ארבעה סידרי משנה א''ל פסלת לך ארבעה טורי וטענת בר לקיש אכתפך שדי בר לקישא במיא אמר ליה ניחא לי דאשמעינן למר אי הכי גמור מיני הא מלתא דאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר {חבקוק ג-ו} הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות, ורק אחרי שאמר לו הלכה זו הסכים שימשיך לשאת אותו, ושוב כמה מפליא שאמר לו הלכה זו שהיא הכי מחודשת ונוצרה בעקבות שבנות ישראל החמירו על עצמם ואיננה במסורת אלא מתוך שלא ידעו להבדיל בין דם לדם, והיא נאמרת במסכת נידה (דף ס"ו) ובאותה מסכתא נכתב עליו "דריש" [וסימנך דריש לקיש] לרבי אלעזר – כשהיה שונה, המשנן דברי קודמיו וכמשה מפי הגבורה – סיני, שניהם נקראים בגמרא באותו לשון "כי פשיט" (לשון פשיטא) והכל "אמת". [ולפרפרת בדרך רמז - אמת בגימטריא = זה כי פשיט].