כוונת המשורר / רפי זברגר

נידה  כט ע''א
  

הקדמה

לאחר שלמדנו במשנה הקודמת על לידת טומטום או אנדרוגינוס שהוא ספק זכר ספק נקבה, ממשיכה המשנה בדף שלנו ועוסקת על ספק במציאות, כאשר לא ברור לנו מה בדיוק קרה בפועל. 
 

הנושא

המפלת ואין ידוע מהו - תשב לזכר ולנקבה.
ידוע שהיה לידת וולד ולכן ברור לחלוטין שהאשה טמאת לידה, אך לא ברור אם לזכר או לנקבה. אנו מכירים כבר מהמשנה הקודמת ועוד, כי במקרי ספק אלו יש להחמיר לשני הכיוונים. ארבעה עשר ימי טומאה כמו לנקבה החמורה, ועוד עשרים וששה יום ימי טוהר, שהם השלמה לארבעים יום ימי טהרת הזכר החמור בימי טוהר. 
אין ידוע אם ולד היה אם לאו - תשב לזכר ולנקבה ולנדה.
במקרה זה נכנס ספק נוסף, שמא לא הייתה בכלל לידה, לא זכר ולא נקבה, וכשרואה דם תהא טמאת נידה. 
לכן: שבועיים הראשונים תהא טמאת לידה כמו ימי טומאה לנקבה, ואפילו אם לא ראתה דם בימים אלו. ומכיוון שיש ספק שמה לא ילדה, לכן אין לה ימי טוהר לאחר מכן, ואם תראה דם לאחר ארבעה עשר יום, תהא טמאת נידה במשך שבעה ימים. 
הגמרא מסייגת את דין המשנה לאור קושיא על דברי רבי יהושע בן לוי:
אמר רבי יהושע בן לוי: עברה נהר והפילה - מביאה קרבן ונאכל. הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן.
רבי יהושע פסק שאם אשה הפילה תוך כדי מעבר בנהר, ולא ידוע אם הפילה וולד המחייב קרבן לידה, או שמא הפילה ''רוח'' שאין בו ממשות ואז אינה מתחייבת בקרבן לידה – חייבת להקריב קרבן מדין רוב. שהרי רוב נשים יולדות וולד תקין. 
תנן: אין ידוע אם ולד היה - תשב לזכר ולנקבה ולנדה. אמאי תשב לנדה, לימא הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן?
הגמרא מקשה מהסיפא של משנתנו, שם פסקנו במקרה ספק האם ילדה ולד – חייבת האשה לחשוש גם לדם נידה, שמא לא ילדה כלל וולד. אם כן, שואלת הגמרא: מדוע לא הולכים אחר רוב, כסברת רבי יהושע, ונאמר כי רוב נשים יולדות וולד ולא נחשוש לדם נידה כלל וכלל. 
מתניתין בשלא הוחזקה עוברה, וכי קאמר רבי יהושע בן לוי - כשהוחזקה עוברה.
לאור קושיא זו מעמידה הגמרא את המשנה במקרים שלא ידענו כי אשה זו מעוברת (בלשון הגמרא: ''לא הוחזק עוברה") ולכן אנו לא מפעילים את החזקה של רבי יהושע, אבל אם הוחזק לנו כי אשה זו בהריון (ניכר עוברה לאחר שלושה חדשים), הרי שבכל ספק לא נחשוש לדם נידה אלא רק לדם לידה. 
 

מהו המסר

כאשר למדנו את המשנה ללא הגמרא, חשבנו לתומנו כי בכל מקרה של ספק מה ילדה, אנו חוששים גם למקרה שילדה ''רוח'' ואין היא טמאת לידה אלא טמאת נידה. לאחר האוקימתא של הגמרא, מסתבר לנו שהדין של המשנה חל רק "במקרי קצה", כאשר לא ראינו את עובדת היותה של האשה בהריון. כלומר לאחר תשובת הגמרא ואוקימתא זו מסתבר כי ברוב המקרים (ניתן לומר כי ברוב המצבים ניכרת הריונה של האשה) אין חוששים לדם נידה, והאשה יכולה להביא קרבן גם אם לא ידוע אם ילדה וולד. 
אנו מכירים תשובות אלו של הגמרא בהרבה מאוד מקומות, אשר בהם הגמרא מעמידה אוקימתא שלא הייתה ידועה מראש, בדרך כלל בעקבות קושיות וסתירות בין משניות או ברייתות וכדו'. 
צורת לימוד זו חוזרת ומלמדת אותנו כי אין לקחת כל דבר כפשוטו, ולחשוב כי הבנה ראשונית שלנו, היא ההבנה הנכונה. יש לברר וללבן מול סוגיות אחרות, משניות וברייתות, או מימרות של אמוראים, מהי באמת ההבנה הנכונה והאמיתית בנידון דידן. 
עיקרון חשוב זה, מעורר אותנו כל פעם מחדש, לחשוב ולהתנהג באותו אופן גם בדיונים עם אנשים אחרים. לא לחשוב כי הבנה ראשונה שלנו בדעת הזולת היא ההבנה הנכונה, וזו אמנם ''כוונת המשורר''. יש לנסות מתוך צניעות וענווה, לברר מה אמנם הייתה כוונתו, ולחדד ביחד איתו את טענתו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]