ספק מוליד ספק / רפי זברגר

נידה  כח ע''א
  

הקדמה

למדנו כבר לעיל את דיני טומאת יולדת של זכר ונקבה. נחזור על עיקרי ההלכות:
• יולדת זכר הרי טמאה שבעים ימים שלאחר הלידה. לאחר מכן, כל הדמים שתראה במשך שלושים ושלשה יום טהורים. לאחר ארבעים יום חייבת בקרבן יולדת וכל דם שתראה יהיה דם נידה. 
• יולדת נקבה טמאה ארבעה עשר יום שלאחר הלידה. לאחר מכן טהורה שישים וששה יום. בתום שמונים ימים דינה כמו יולדת זכר לאחר ארבעים יום. 
• אם אשה ילדה ספק זכר ספק נקבה צריכה להחמיר בימי טומאה ובימי טהרה לשני הכיוונים: יש עליה לשמור ארבעה עשר ימי טומאה לנקבה החמורה בימי טומאה, ולהשלים ארבעים ימי הטוהר של הזכר שהוא ה"חומרה" בימי טהרה. לכן עליה להשלים עוד עשרים וששה יום (40-14) לימי הטהרה. 
משנתנו דנה בלידה של עובר ספק זכר ספק נקבה. ישנם שני מקרים של ספק מעין זה:
• אנדרוגינוס – בעל אברי מין גם של זכר וגם של נקבה. זהו ספק הלכתי לגבי מינו: האם זכר, נקבה או שמא מין ייחודי וחדש. 
• טומטום – איבריו ''סתומים'' ולכן לא ידוע אם הוא זכר אם נקבה. זהו ספק במציאות ולא ספק הלכתי. שכן, ייתכן כי בזמן מאוחר יותר ''יקרע'' המקום, ויתגלה האם יש לו אברי זכר או נקבה. 
המשנה במסכת זבים (ב', א') קובעת כי: טמטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה.
משנתנו תדון לגבי דיני טומטום ואנדרוגינוס לגבי דיני טומאת יולדת. 
 

הנושא

המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה.
המשנה אמנם מזכירה אשה אשר הפילה (בעקבות המשניות הקודמות), אך הדינים זהים גם למקרה שאשה ילדה ולא הפילה. אם ילדה או הפילה טומטום או אנדרוגינוס צריכה האשה לחשוש לזכר או לנקבה, וכמוסבר בהקדמה תשב ארבעה עשר יום לטומאה, ועשרים וששה יום לטהרה. 
במקרים הבאים מדובר שהאשה ילדה תאומים.
טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה.
אם ילדה ילד זכר והתאום השני טומטום או אנדרוגינוס, הרי נשאר לנו ספק האם הטומטום או האנדרוגינוס הוא נקבה, ולכן צריכה להחמיר כמו במקרה הקודם של ספק זכר ספק נקבה. 
טומטום ונקבה אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה בלבד.
אבל אם ילדה בוודאי נקבה, לא משנה מיהו התאום שילדה עמה: זכר וודאי, טומטום או אנדרוגינוס הרי שצריכה לשבת בוודאי כמו נקבה. שהרי ימי טומאת הזכר נבלעים בימי טומאת הנקבה. ומכיוון שילדה בוודאי נקבה, הרי יש לה מכוחה ימי טוהר כנקבה (שישים וששה יום). 
עתה עוברת המשנה לדון מהי נקודת הלידה ממנה מתחילים למנות את ימי הטומאה והטהרה:
יצא מחותך או מסורס, משיצא רובו - הרי הוא כילוד.
אם לא עלינו יצא עובר חתוך לחתיכות, או יצא ''הפוך'' – דרך הרגליים ולא דרך הראש – הרי שנקודת הלידה היא יציאת רוב (רוב החתיכות במחותך, ורוב הגוף במסורס).
יצא כדרכו - עד שיצא רוב ראשו.
האם העובר נולד כדרכו, דרך ראשו, הרי שנקודת הלידה היא יציאת רוב הראש. ומיד מגדירה ''רוב הראש'': 
ואיזהו רוב ראשו? משיצא פדחתו:
יציאת כל מצחו של האדם, נחשב כאילו יצאה רוב הראש, ומאותו רגע מתחילים לספור ימי טומאה וטהרה. 
שואלת הגמרא מיד בתחילתה, על היחס בין שני הפסקאות הראשונות במשנה:
השתא טומטום לחודיה, ואנדרוגינוס לחודיה אמר תשב לזכר ולנקבה, טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר מיבעיא?
אם כבר הגדרנו ברישא של המשנה כי טומטום לבדו ואנדרוגינוס לבדו הינן ספק זכר ספר נקבה, מה מחדשת המשנה בקטע השני של המשנה, אשר דנה בלידת תאומים, שאחד מהם טומטום או אנדרוגינוס, ושוב פוסקת כי טומטום או אנדרוגינוס הינן ספק זכר ספק נקבה?
איצטריך, מהו דתימא הואיל ואמר רבי יצחק: אשה מזרעת תחלה - יולדת זכר, איש מזריע תחלה - יולדת נקבה, אימא מדהאי זכר - האי נמי זכר, קא משמע לן: אימא שניהם הזריעו בבת אחת - זו זכר וזה נקבה. 
אומרת המשנה כי החידוש במקרה של תאומים ואחד מהם טומטום או אנדרוגינוס, הוא לשיטת רבי יצחק. שיטה זו קובעת כי מין העובר נקבע לפי מי ש''מזריע'' תחילה. אם זרעו של הזכר יוצא ראשון, הרי שתלד נקבה, ואם ''זרעה'' של האשה (נוזלים המופרשים בגוף האשה בעת הביאה) יוצא ראשון הרי שתלד זכר. לפי שיטה זו היינו יכולים לחשוב, כי אם יש תאומים, ואחד מהם הוא זכר, הרי בוודאי גם השני יהיה זכר, כיוון שהאשה כנראה הזריעה תחילה (מעצם העובדה שילדה זכר) ולאור זאת גם הספק שלנו מתברר והוא בעצם זכר ולא נקבה. לכן באה המשנה לחדש, שייתכן שבאותה ביאה יזרעו שניהם בבת אחת, ואז האשה תלד גם זכר וגם נקבה, ולכן הספק של אנדרוגינוס נשאר בעינו. 
 

מהו המסר

לכאורה תשובה של הגמרא תמוהה. שהרי אנו רואים כי במציאות נולדים תאומים אשר אחד מהם זכר והשני נקבה. 
אם כן, כיצד היינו חושבים לשיטת רבי יצחק בהווא אמינא, כי אם אחד זכר גם השני יהיה זכר?
הרב קמנצקי בספרו ''אמת ליעקב'' דן בזה, אך לא זכיתי לעיין בספרו. לעניות דעתי ניתן אולי לומר, כי למרות שבמציאות ייתכן תאומים, אחד זכר והשני נקבה, ומציאות זו יש להסביר לשיטת רבי יצחק שגם הבעל וגם האשה הזריעו יחדיו. אך אם מדובר בתאומים שאחד מהם הוא ספק כמו טומטום, לא היינו ''מרחיקים לכת'' ואומרים כי מדובר במציאות פחות שכיחה, והיינו אומרים כי אם האחד זכר גם השני יהיה זכר, מכוח זריעתה הראשונה של האשה. לכן המשנה מחדשת כי גם במקרים של ספק, אנו יכולים להעמיד כי מדובר במצב פחות שכיח של ''הזרעת שניהם''. 
היוצא מתוך הווא אמינא זו, כי אם אנו נכנסים למצב של ספק, הרי שהספק יכול להתחזק ולהתחזק עוד ועוד. 
המסר הנלמד מכאן: לא כדאי להיכנס למצבי ספק, שהרי אם מסתפקים, הרי שניתן להמשיך ולהידרדר לעוד ועוד ספיקות, וככל שניכנס למצבי ספק, כי יהיה לנו קשה לצאת מהם. ונסיים בכלל הידוע: אין שמחה כהתרת הספיקות. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]