לא להתבייש לשאול ''שאלות מצחיקות'' / רפי זברגר

נידה  כז ע''א
  

הקדמה

למדנו במשנה בדף כ''ו כי שליא בבית - הבית טמא. כל הבית נטמא משום טומאת אוהל מת. 
המשנה עצמה הסבירה כי לא השליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד . אין השליא עצמה מהווה ולד ומטמאה, אלא השליא מהווה עדות לקיום הוולד, והוולד הוא המטמא טומאת מת. 
 

הנושא

הגמרא מצטטת ברייתא הדומה במבנה שלה למשנתנו:
תנו רבנן: שליא בבית - הבית טמא. לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא שאין ולד עמה - דברי רבי מאיר.
רבי מאיר סובר כמו תנא קמא של משנתנו, ומסביר כי שליא מטמאת טומאת אהל מת, בגלל ש''אין שליא ללא וולד''. 
רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון – מטהרין.
רבי יוסי ורבי יהודה מצטרפים לדעתו של רבי שמעון אשר למדנו במשנה, ומטהרים את הבית מטומאת מת.
אמרו לו לרבי מאיר: אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית החיצון שהוא טהור.
שאלו שלושת התנאים את רבי מאיר: אם היו מוציאים את ''מיחוי'' (הנוזל שנשאר מן הוולד) הוולד לבית אחר, האם אינך מודה שהבית השני היה טהור, ולא נטמא?
אמר להן: אבל.
הודה רבי מאיר שאמנם כן (בלשון הגמרא: אבל), הבית השני לא היה נטמא על ידי ''מיחוי הוולד". 
ולמה? לפי שאינו.
שאלו אותו לסיבת ההבדל בין הבתים. מדוע טהור הבית השני והבית הראשון טמא. והוא ענה: מכוח טלטול שבין שני הבתים נימוח הוולד ונחשב "כמי שאינו קיים''.
אמרו לו: כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי.
טענו כלפיו שלושת התנאים: אנו לא מבדילים, וכמו שאתה רבי מאיר מסכים שהוא מוגדר כנימוח בבית השני, אנו טוענים כך ביחס לבית הראשון, ולכן גם הבית הראשון אינו נטמא.
אמר להן: אינו דומה נמוק פעם אחת לנמוק שתי פעמים.
רבי מאיר טוען כי הוולד אמנם נימוח בעת ההפלה, אך לא ''נעלם'' לגמרי. ורק אחרי הטלטול הנוסף במהלך שבין שני הבתים נימוח בשנית, אז נחשב ''כמי שאינו'' ולכן גם אינו מטמא את הבית השני (אך מטמא את הבית הראשון). 
יתיב רב פפא אחורי דרב ביבי קמיה דרב המנונא ויתיב וקאמר: מאי טעמא דרבי שמעון?
רב פפא ישב בבית המדרש אחורי רב ביבי, אך לפני רב המנונא. רב המנונא שאל מה טעמו של רבי שמעון המטהר את הבית שהשליא בתוכו מטומאת מת? 
מסביר רש''י את השאלה: אמנם הוולד נימוח, אך לכאורה יש לטמא כמו רקב של מת (נהפך לעפר) או נצל (נהפך לליחה סרוחה) המטמאים (כל אחד בשיעורו: רקב כמלא תרווד, ונצל בכזית).
קסבר: כל טומאה שנתערב בה ממין אחר בטלה.
ממשיך רב המנונא ו''עונה'' על שאלתו: כנראה בגלל שרבי שמעון סובר כי טומאת המת של הוולד הנימוח התערבב עם דם הלידה ונתבטל. ומוסיף רש''י כי גם אם התערבב עם דבר אחר המטמא, הוולד הנימוח בטל בתערובת. 
אמר להו רב פפא: היינו נמי טעמייהו דרבי יהודה ורבי יוסי.
רב פפא (ישב כאמור לפני רב המנונא) הוסיף ואמר, כי הסברו של רב המנונא לטעמו של רבי שמעון נכון גם להסבר הדין של רבי יהודה ורבי יוסי (הסוברים כמותו בברייתא המצוטטת לעיל).
אחיכו עליה, מאי שנא פשיטא?
בני הישיבה צחקו על תוספת זו של רב פפא, וסברו כי דברים אלו מיותרים. שהרי למדנו בברייתא כי שלושת התנאים פסקו אותו דבר וטיהרו את הבית שהשליא בתוכו, אם כן ברור שטעמו של רבי שמעון הוא גם טעמם של רבי יהודה ורבי יוסי, ודבריו מיותרים. 
אמר רב פפא אפילו כי הא מילתא - לימא איניש ולא נשתוק קמיה רביה, משום שנאמר (משלי ל', ל''ב): אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם - יָד לְפֶה
רב פפא מסביר מדוע הוא בכל אופן אמר דבר שנראה לכאורה כמיותר. כי ייתכן שמתוך ההערה שלו הוא ילמד דברים נוספים ואולי יבין את טעמו של רבי שמעון יותר לעומקו. למרות שהדברים ''מצחיקים'' את החכמים אשר ישבו בבית המדרש אין הוא נרתע מלשאול, כפי שלמד מהפסוק המצוטט מספר משלי. אומר שלמה החכם מכל אדם: אם אדם ''מנבל'' את עצמו, ולא חושש מצחוקם של אחרים לשאלותיו – תלמיד חכם זה ''יתנשא'', יגיע לגבהים ולהבנות טובות של החומר הנלמד, אך אם ישתוק וישים ''נזם'' על פיו (בלשון משלי זַמּוֹתָ) – סופו שלא ידע לענות על שאלות שישאלו אותו , וכאילו שם יד על פיו (בלשון משלי: יָד לְפֶה ).
 

מהו המסר

נלמד מיחס התלמידים לשאלתו של רב המנונא מספר מסרים:
1. תמוהה התנהגותם של תלמידי החכמים בבית המדרש אשר צחקו על רב גדול כמו רב פפא. גם אם היה שואל ''שאלה מיותרת'', לכאורה אין צריך לצחוק על תלמיד ששואל, בוודאי לא על רב גדול. נלמד מכך, כי אין לצחוק על אף בן אדם, הגם שנראה לנו כי התנהגותו ''לא מתאימה'', או אינה ראויה וכדו'. 
2. נוסיף ונאמר, כי אם בכל אופן בן אדם או יותר צוחקים על התנהגות מאן דהוא, הרי חובה עלינו, הנמצאים באותו אירוע, להעיר לצוחקים ולומר להם כי התנהגות זו אינה ראויה. באירוע המצוטט לעיל, ייתכן כי החכמים רצו להגיב על צחוקים של התלמידים, אך רב פפא הקדים והסביר את טעם שאלתו. 
3. המסר החשוב מדברי רב פפא: אין להתבייש ולשאול שאלות, הגם שעל פניו נראות מיותרות ואולי אף ''מצחיקות''. התלמיד או הרב מעוניין להבין עד הסוף את הנאמר, וכל שאלה המטרידה, יכול ואולי אף חייב לשאול, ללבן ולברר עד אשר יבין את החומר הנלמד ויפנים אותו. וכפי שלמדנו משלמה המלך, אדם שאינו חושש ''להתבזות'' ושואל בכל מקרה, גם אם צוחקים עליו, הוא אשר בסופו של דבר יגיע לרמה גבוהה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]