זריזות משתלמת / רפי זברגר

נידה  כב ע''א-ע"ב
  

הקדמה

בעא מיניה ר' יוסי ברבי חנינא מרבי אלעזר: דם יבש מהו?
רבי יוסי שאל את רבי אלעזר: מה דין דם יבש לגבי דם נידה. הגמרא מיד מסבירה את צדדי הספק:
(ויקרא ט''ו, כ''ה): וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא, אמר רחמנא, עד דמידב דייב ליה. לח – אין, יבש – לא, או דלמא, האי כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ - אורחא דמילתא היא, ולעולם אפילו יבש נמי.
הספק הוא לגבי הבנת המילים כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ שנכתב בפסוק לגבי דם נידה של אשה. אם הדם צריך ''לזוב'', הרי שדם יבש אינו דם זיבה, או שמא מדובר בביטוי המבטא ''תופעה רגילה'' של זיבה (אשר בדרך כלל זבה), אך אין היא מחייבת שהדם יזוב, ולפי צד זה דם יבש גם יהיה דם נידה.
אמר לו: תניתוה, דם הנדה ובשר המת - מטמאין לחים ויבשים.
ענה לו רבי אלעזר כי כבר למדנו זאת במשנה (להלן נ''ד:) כי דם הנדה מטמא גם כשהוא יבש. 
אמר ליה: לח ונעשה יבש - לא קא מיבעיא לי, כי מיבעיא לי - יבש מעיקרא.
ענה לו רבי יוסי, כי הוא לא התלבט במקרה שהדם היה פעם לח, ולאחר מכן התייבש, שהרי במקרה זה ברור שהדם יהיה טמא נידה, ועל כך דברה המשנה בדף נ''ד, אלא התלבט רק במקרה שהדם היה יבש מלכתחילה, האם גם אז טמא נידה או לא. 
הא נמי תניתוה: המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין - תטיל למים, אם נמוחו - טמאה 
משיב לו רבי אלעזר כי גם דין זה נלמד במשנה שלנו. שם למדנו בין היתר כי מפלת ''כמין עפר'' יבש, הרי ניתן לבודקו על ידי הכנסתו למים. אם נימוח (נמס ורך – נוטריקון של המילה נימוח) – הרי שהדם טמא.
 

הנושא

ממשיכה הגמרא לשאול: 
מי איכא כי האי גוונא?
האם ייתכן מצב בו האשה תלד דברים יבשים כמו עפר ושערות, שאין מקורן מן הדם?
אין. והתניא: אמר רבי אלעזר בבן רבי צדוק, שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה. מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו ושאלו את אבא. ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים. ואמרו להם: אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין קליפות. תטיל למים, אם נמוחו – טמאה.
עונה הגמרא כי אמנם תיתכן עובדה שאשה תלד דברים יבשים כמו שסיפר רבי אלעזר, בנו של רבי צדוק על שני סיפורים דומים (ציטטנו את הסיפור הראשון), שרבי צדוק אביו העלה בפני חכמי יבנה. הסיפור הראשון סיפר על אשה אשר הפילה ''כמין קליפות אדומות'', והסיפור השני סיפר על הפלה של ''כמין שערות אדומות''. בשני המקרים שאלה האשה את רבי צדוק מה דינה. הוא לא ידע והלך לשאול בעצת חכמים. גם הם לא ידעו והלכו לשאול בעצת הרופאים. בשני המקרים קבעו הרופאים כי ההפלה נבעה מדבר פנימי בבטנה, ויש להטיל את ה"נפל" למים. אם ייהפך להיות נימוח – הרי שזהו דם והאשה טמאה, ואם לא יימוח – האשה טהורה. 
 

מהו המסר

במאמר בנושא ''מכיר את מקומו בחיים'', על דף כ' למדנו כי רב אשי הכיר בעובדה שאינו בקיא בדמים, ולכן לא פסק בשאלות אלו. היום אנו לומדים על חכמים, אשר גם ''מכירים את מקומם'' ויודעים כי בנושאים מסוימים יש ללכת למומחה ולשאול בעצתו.
אנו מכירים את האנשים שתמיד ''יודעים את הכול''. מה שהם חושבים זו ''הדעה הנכונה''. אף אחד לא יכול להוכיח אותם ולחלוק עליהם – הם הצודקים בכל מקרה.
לעומתם, חכמים ''לא מתביישים'' לומר בפה מלא: אנו לא יודעים את התשובה, ומחויבים לשאול ולהתייעץ עם ברי סמכא בנושא.
בנידון דנן, חכמים פנו אל הרופאים אשר "מכירים את התנהלות הגוף", יודעים ומכירים גם בנושאי הפלות של דברים לא סטנדרטיים, והם אמנם קבעו כי יש לערוך ''בדיקת נימוח'' כדי לדעת מה בדיוק קרה בגוף האשה.
נלמד מדרכם של חכמים, לא להתבייש לומר ''איני יודע''. לא להתבייש לשאול, לחקור ולברר עם אנשי מקצוע המבינים בסוגיה בה אנו דנים. לא להתבייש ''לשאול בעצת מומחה''.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]