לדבר ברור / רפי זברגר

נידה  יד ע''א
  

הקדמה

למדנו במשנה האחרונה בפרק הקודם, כי חובה על האשה לבדוק לפני ואחרי תשמיש. הסברנו שם בגמרא כי מדובר רק על טהרות. לדעת רש''י המשנה בדף שלנו ממשיכה לעסוק באותו נושא ומלמדת אותנו הלכות חדשות. 
 

הנושא

דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, אחד לו ואחד לה.
הדין המחודש הראשון של המשנה, כי גם הבעל מחויב לבדוק לאחר תשמיש, ולא רק האשה. המשנה קוראת לשתי הבדיקות של האיש והאשה לאחר התשמיש ''שני עדים''. 
והצנועות מתקנות שלישי לתקן את הבית.
והדין השני שהמשנה מלמדת אותנו לדעת רש''י הוא החמרת האשה בכל אחת מהבדיקות שלה (לפני תשמיש ואחריו) בעד אחר, ולא לחזור ולבדוק באותו עד במספר בדיקות. 
נמצא על שלו - טמאין וחייבין קרבן.
אם הדם נמצא על העד של הבעל, אפילו אם נמצא לאחר זמן, הרי זו הוכחה וודאית שהיה תשמיש נידה האסור גם על האשה וגם על הבעל. לכן – שניהם טמאי נידה ושניהם חייבים להביא קרבן חטאת, שהרי אם היו עוברים על עבירה זו במזיד היו חייבים כרת, וכל שזדונו כרת – שגגתו חטאת.
נמצא על שלה אותיום - טמאין וחייבין בקרבן.
אם הדם נמצא על העד שלה, תלוי מתי הוא נמצא. אם מיד לאחר התשמיש (בלשון הגמרא ''אותיום'') הרי שגם זו הוכחה וודאית שהיה תשמיש נידה ולכן שניהם טמאים ושניהם חייבים להביא קרבן חטאת, כאמור לעיל בבדיקת הבעל. 
נמצא על שלה לאחר זמן - טמאין מספק ופטורים מן הקרבן.
אבל אם עבר זמן (יוסבר מיד במשנה) הרי זה מצב ספק, שייתכן כי הדם יצא לאחר תשמיש, ולכן אין הם טמאים בוודאי אלא מספק, ולכן גם אינם חייבים להביא קרבן חטאת. ועתה מסבירה המשנה מהו ''לאחר זמן'':
איזהו אחר זמן? כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה.
אם בדיקתה של האשה בוצעה בפרק זמן הקצר בין ירידתה מן המטה לבין קינוח פני המקום – אזי כאמור אנו פוסקים כי הדם בוודאי היה בעת התשמיש ולכן שניהם טמאים ומביאים קרבן חטאת. 
ואחר כך - מטמאה מעת לעת, ואינה מטמאה את בועלה.
אבל אם הבדיקה בוצעה לאחר מכן, הרי זה ספק תשמיש נידה ולכן אינה מטמאה את הבועל, אך מכיוון שהיא ראתה דם וודאי, הרי יש לה דין של ''טמאה מעת לעת'' כפי שפסקו חכמים במשנה הראשונה במסכת. 
רבי עקיבא אומר: אף מטמאה את בועלה.
רבי עקיבא מחמיר ומטמא גם את הבועל במציאת דם מאוחר יותר, לשיטתו אשר נפסק בדף ו', כי כל טומאה מעת לעת מטמאה גם את הבועל, מספק טומאה. 
מודים חכמים לרבי עקיבא, ברואה כתם שמטמאה את בועלה:
בטומאת כתם החמירו חכמים יותר מאשר בטומאת דם, ולכן גם חכמים יסכימו לדעת רבי עקיבא, כי כתם מטמא גם את הבועל מספק. 
 

מהו המסר

הדין שלמדנו במשנה ואחר כך - מטמאה מעת לעת תמוה מעט, שהרי מדובר באשה אשר בדקה אחרי התשמיש, אבל גם לפני התשמיש. אם כן, מדוע פוסקת המשנה כי היא טמאה מעת לעת, הרי אם הייתה בדיקה בתוך מעת לעת, היא טמאה רק מזמן אותה בדיקה ולא מעת לעת?
אלא מסביר רש''י את כוונת המשנה כי יש לה ''דין של טומאה מעת לעת'' ולא ממש טמאה בזמן של ''מעת לעת''. כלומר, היא באמת טמאה רק מזמן בדיקתה הקודמת אשר הייתה לפני התשמיש. אך דין טומאה זו שהיא מדרבנן, כמו דין של טומאה מעת לעת. (מטמאה משכב ומושב, מטמאה אדם וכן אוכלין ומשקין).
לפי פירוש זה יוצא כי אין להסביר את המשנה כפשוטה, שאשה זו אשר מצאה דם לאחר זמן על העד שלה, מטמאה באמת ''מעת לעת'' אלא ''רק'' חלים עליה דינים של ''טומאת מעת לעת''.
הסבר זה מלמד אותנו, מצד אחד לנסות ולהבין היטב את משמעות המילים שאנו שומעים ולהבהיר היטב את הדברים שאנו אומרים לאנשים אחרים. ואם אמנם לא הובנו הדברים, לשאול, לחקור ולברר.
רצוי מאוד שבשפת יומיום לא נשתמש באופציה זו של המשנה, לומר ביטוי מסוים, אך להתכוון למשמעות שאינה פשט הביטוי. שכן, מטרת הדיבור והוצאת המילים שלנו מהפה, כדי שייכנסו לאזנים אחרות ויובנו במלוא מובנם.
אם יש צורך לעשות ''מניפולציה'' במילים הרי שחטאנו למטרה בדיבורנו. לכן יש להשתדל לדבר ברור, ואף אם צריך להוסיף עוד משפט או שניים להבהיר את העניין - לעשות זאת, ולא להשאיר את דיבורנו עמום אשר דורש הסברים ופרשנויות.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]