עבודה תמידית / רפי זברגר

נידה יא ע"א
  

הקדמה

למדנו בסוף המשנה במסכת כי כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה והסברנו שם כי הסיבה לכך מצויה בכלל ''אורח בזמנו הוא בא'', כלומר: אם יש זמן לראיית דם, הרי היא מוגדרת כ''אורחת'' ובאה בזמן הקבוע שלה, שהיא זמן ווסתה של האשה. המשנה בדף שלנו מסייגת דין זה. 
 

הנושא

אע"פ שאמרו דיה שעתה - צריכה להיות בודקת.
למרות שיש לה ווסת בזמן קבוע, היא מחויבת לבדוק מספר בדיקות, כמוסבר בהמשך המשנה. 
ממשיכה המשנה ומסייגת את הסייג הנ''ל בשני מצבים:
חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר.
1. אשה נידה שרואה דם נטמאת למשך שבעה ימים, לא משנה אם רואה גם בשאר הימים או לא. לכן, אין משמעות לבדיקה של אשה נידה. 
2. מדין תורה, יולדת זכר - טמאה שבעה ימים ולאחר מכן טהורה במשך שלושים ושלשה יום. יולדת נקבה - טמאה שבועיים ולאחר מכן טהורה במשך שישים ושישה יום. בימי טוהר אלו של זכר או נקבה – גם אם האשה רואה דם, אינו אלא דם טהור ואינה נטמאת. לכן, גם בימים אלו אין משמעות לבדיקות. 
המשנה ממשיכה בעוד שתי הסתייגות על בדיקות של אשה שיש לה ווסת קבוע "בתקופות לא רלוונטיות":
ומשמשת בעדים - חוץ מיושבת על דם טוהר, ובתולה שדמיה טהורים.
גם אשה שיש לה ווסת קבוע חייבת ''לשמש בעדים'', כלומר לבדוק את עצמה לפני ואחרי התשמיש (גם דין זה הוזכר כבר לעיל, וגם נפרט בהמשך). אך גם בדיקת אלו אינן רלוונטיות בשתי תקופות: 
1. ימי טוהר של יולדת, כמתואר לעיל. 
2. דין בתולה אשר זמנה לראות (בת שתים עשרה או ראתה שתי שערות), אבל טרם ראתה דם, ונבעלה –ארבעה לילות דמה טהור. הסיבה: אנו תולים וקובעים כי כל דם הנראה בימים אלו הינו דם בתולים ולא דם נידה. 
בשתי התקופות הללו אין אשה צריכה לשמש בעדים, כיוון שגם אם תראה דם, הינו דם טהור. 
עתה מסבירה המשנה את דין הבדיקות אשר קבענו ברישא: 
ופעמים צריכה להיות בודקת: שחרית ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה.
למרות שיש רק יוד אחת במילה הראשונה, היא נקראת בשני יודין: פעמיים ביום. כלומר, גם אשה שיש לה ווסת קבוע, חייבת לבדוק במספר זמנים : 
1. בקר- כדי להכשיר טהרות של לילה.
2. וערב – כדי להכשיר טהרות של יום. 
3. לפני ואחרי תשמיש. הגמרא מסייגת דין זה רק ל''אשה אשר עסוקה בטהרות'' ולא ל''אשה רגילה''.
4. יתירות עליהן כהנות - בשעה שהן אוכלות בתרומה
כל הנשים המותרות לאכול תרומה (נשי כוהנים, בנותיהם שאינן נשואות) חייבות לבדוק גם לפני שאוכלות תרומה, כדי לוודא שהינן טהורות ומותרות לאכול תרומה. 
5. רבי יהודה אומר: אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה.
רבי יהודה מוסיף כי הכוהנות חייבות לבדוק גם בסוף אכילת תרומה. למדנו לעיל (ו.) שני הסברים לדין זה: או כדי להכשיר את שיירי התרומה שנשארה, וכדי להוות נקודת ציון נוספת לבדיקות של האשה, אשר רק עד אליה נחשוש לטומאה וקודם לכן נטהרה (רב חסדא). או כדי לפסול את שיירי התרומה, אם אמנם יימצא דם, בגלל החשש שנטמאה קודם לכן ונגעה בתרומה וטמאה אותה (רב הונא). 
 

מהו המסר

הדין שלמדנו במשנה הראשונה לגבי בעלי ווסתות, שהן מטמאות רק מכאן ואילך יכול היה להטעות אותנו במחשבה כי ''אין בעיה לבעלי הווסתות'' והן יכולות להיות רגועות בכל הזמנים שבין ווסת לווסת. באה משנתנו ומלמדת אותנו כי אין זה כך. אמנם נכון, אין לטמא אשה זו למפרע ו''דיין שעתן'', אך בכל אופן, יש להן לבדוק כל יום, בקר וערב, וכן לפני ואחרי תשמיש, ואם מדובר בכוהנות אף לפני (ולרבי יהודה גם אחרי) אכילת תרומה.
ניתן ללמוד מהלכה זו מסר חשוב לחיים. אף פעם אין לומר ''לי זה לא יקרה''. לא להיות במצב המתואר ע''י הנביא ירמיהו (ה', י''ב): כִּחֲשׁוּ בה' וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא, וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה.
לא להיות שאננים ולחשוב כי אם אנו נמצאים ''במסגרת טובה'', או ''במצב טוב'' הרי שמובטח לנו כי הטוב יישמר ויישאר לעד. ממש ממש לא. יש כל הזמן ''לבדוק'' את עצמנו, מה עוד אפשר לעשות, איך ניתן להישמר מפני פגעים, וכיצד להמשיך ולעלות עוד למעלה.
בעלי המוסר אומרים שאם אין עליה אז יש ירידה. אין מצב סטטי ויציב בחיים. לכן, שומה עלינו "לעבוד" כל הזמן. אם ע''י בדיקות תקופתיות ותדירות, אם ע''י ביצוע מהלכים אשר יקדמו אותנו קדימה וכן הלאה על זה הדרך.
למרות הנאמר לעיל, יש לציין כי גם בנושא בדיקות אין להחמיר יותר מידי – נושא זה נידון במאמר על הדף הבא.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]