חיים נורמאליים / רפי זברגר

תמיד לז ע"א
  

הקדמה

היום אנו מסיימים בעז''ה את מסכת מידות. במאמרנו נעסוק באופן תיקונים ותחזוקה שבוצעה בתוך המקום הקדוש ביותר בהר הבית – קודש קודשים. נתמקד בסופה של משנה ה' בפרק ד'. (בנוסחים אחרים: משנה ז').
הרישא של המשנה מתארת כיצד היו עולים לגג ההיכל (הכולל את הקודש וקודש קודשים). היה מין כבש צמוד לצפונו של ההיכל הנקרא ''סובב'', ועליו היו עולים עד לגגות של התאים אשר הקיפו את ההיכל משלושה צדדים (צפון, מערב ודרום). ראשית הסובב ברצפת העזרה הצפון מזרחית של ההיכל, והסתיים בפניה העליונה (מעל התאים) של צפון מערב תאי ההיכל. משם המשיכו לצעוד דרומה על התאים בצד המערבי, וכשהגיעו לצד דרום מערב, פנו מזרחה על גג התאים בצד דרום. עד אשר הגיעו לפתחה של עלייה הפתוחה כלפי דרום. זו פתח לעלייה, שהיא בעצם קומה שנייה של ההיכל. 
 

הנושא

וּבְפִתְחָהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה הָיוּ שְׁנֵי כְלוֹנוֹסוֹת שֶׁלָּאֶרֶז, שֶׁבָּהֶן הָיוּ עוֹלִין לְגַגָּהּ שֶׁלָּעֲלִיָּה.
בפתח אותה עלייה היו שני קורות (כלונסאות בלשון המשנה) שהיוו בעצם את הקורות של הסולם דרכו עלו לגג של העלייה שהוא גגו של ההיכל. 
וְרֹאשָׁן פְּסֶפְסִין מַבְדִּיל בָּעֲלִיָּה, בֵּין קֹדֶשׁ לְבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
מכיוון שגג ההיכל חד הוא, והוא כיסה גם את הקודש וגם את קודש הקודשים, שמו חתיכות של קורות לרוחב ההיכל, כדי שתהיה הפרדה ברורה בין גג ההיכל מעל לקודש, וגג ההיכל מעל לקודש קודשים. 
וּבְלוּלִּין הָיוּ פְתוּחִין בָּעֲלִיָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁבָּהֶן הָיוּ מְשַׁלְּשִׁין אֶת הָאֻמָּנִים בַּתֵּבוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹנוּ אֶת עֵינֵיהֶן מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים
בקטע זה מתארת המשנה כיצד ירדו בעלי המלאכה (אומנין) שהיו נדרשים לבצע תיקונים בקודש קודשים, מקום אשר מעוצמת קדושתו, נכנס אליו הכהן הגדול, רק פעם בשנה, ביום הכיפורים. 
היו חורים כעין ארובות שהיו פתוחים בגובה קודש קדשים לכיוון גג ההיכל. דרכם היו מורידים את בעלי המקצוע בתיבות שהיו סגורות מכל הצדדים חוץ מאותו צד בו היה צריך לבצע את עבודתו. כל זאת, כדי שבעלי המקצוע לא יסתכלו על מראה קודש הקודשים שלא לצורך. ישנה מחלוקת פרשנים האם איסור ראיה זו היא מדאורייתא או מדרבנן. 
נצטט קטע מתוך פירוש הרמב''ם למשנה זו:
והואיל וזכרנו האומנים, נאמר כאן שאם נצטרך בנין בתוך ההיכל, משתדלים ומכוונין שיהיה האומן כהן כשר, ואם אי אפשר, שלא נמצא אלא ישראל – יכנס. וכתבו בתוספות במסכת כלים [פ"א]: הכל נכנסין לבנות ולתקן ולהוציא הטומאה. מצוה בכהנים, אין כהנים - נכנסין לוים. אין לוים - נכנסין ישראלים. מצוה בטהורים, אין טהורים - נכנסין טמאים. מצוה בתמימים, אין תמימים - נכנסין בעלי מומין. מצוה שיכנסו בתיבות. אין שם תיבות - יכנסו דרך פתחים:
הרמב''ם בפירושו מצטט תוספות המפרט את סדר עדיפויות של סטטוס בעלי המקצוע לתיקון קודש הקודשים מן הגבוה אל הנמוך.
1. כוהנים כשרים שאינם בעלי מום.
2. כוהנים בעלי מום.
3. לוויים כשרים שאינם בעלי מום.
4. לויים בעלי מום
5. ישראל טהורים
6. ישראלים טמאים. 
בכל אחד מהעדיפויות הנ''ל מצווה להיכנס באותם תיבות המתוארות במשנתנו. אם אין תיבות ייכנסו דרך הפתחים בלי התיבות.
 

מהו המסר

מפירוש הרמב''ם והתוספות הנ''ל אנו למדים כיצד לנהוג בחיים בסדרי עדיפויות, ומה לעשות במצב שהעדיפות הגבוהה ביותר אינה זמינה. אומרים התוספות: אמנם יש סדר עדיפות, תמיד נשאף להשיג את הטוב ביותר. אך אם לא נשיג – לא נכנס לדיכאון או לעצבות, אלא נמשיך ונחפש ליישם את הפעולה בעדיפות נמוכה יותר. וכך נרד בסולם העדיפויות שלנו, ואפילו אם נגיע למצב הכי גרוע ולעדיפות הכי נמוכה – ניישמה בשמחה ובטוב לבב.
זו שאיפתנו בחיים: לחיות חיים נורמליים, לא לשאוף כל הזמן לאוטופיה, ואם היא לא בנמצא אנו ''נכנסים לסרט'' . מודעים לשאיפות הגבוהות, אך מסתדרים וחיים בנחת גם אם לא מצליחים להגיע ליישומן של שאיפות אלו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]