כבוד למוצר ותחזוקה נורמלית / רפי זברגר

תמיד לו ע"א
  

הקדמה

היום נלמד משנה ד' בפרק ג', העוסקת באבני המזבח: צורתן, מקורותן, האיסורים החלים עליהם ואופן תחזוקתם.
נצטט מספר פסוקים המהווים מקור לדינים של משנתנו:
וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹקֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל . אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלקֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹקֶיךָ. (דברים כ''ז, ה'-ו')
וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ (שמות כ', כ''א)
 

הנושא

אֶחָד אַבְנֵי הַכֶּבֶשׁ וְאֶחָד אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, מִבִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם,
הכבש הינו חלק בלתי נפרד מן המזבח, שהרי הוא משמש לחלק מן העבודות של המזבח. למשל, מניחים עליו את חלקי הקרבן המוקטרים על המזבח. מקור של אבני מזבח היה מבית הכרם הסמוך לירושלים (היום ישנה שכונה הנקראת בשם זה). 
חוֹפְרִין לְמַטָּה מִן הַבְּתוּלָה,
יש לחפור בעומק האדמה כדי להגיע לאבנים אשר טרם נעשתה בהם כל עבודה, מכיוון שישנם שני פסולים באבנים:
1. וּמְבִיאִים מִשָּׁם אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת,
אבנים צריכות להיות שלמות ללא כל פגימה עליהן, כנאמר במפורש בפסוק בספר דברים המצוטט לעיל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלקֶיךָ. 
2. שֶׁלֹּא הוּנַף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל,
כל נגיעת ברזל באבנים אסורה ואוסרת את האבן מלשמש חלק מן המזבח. דין זה נאמר בפסוק שלפניו: לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.
שֶׁהַבַּרְזֶל פּוֹסֵל בִּנְגִיעָה וּבִפְגִימָה בְּכָל דָּבָר.
מסכמת המשנה את שני הדינים: ברזל פוסל אפילו בנגיעה קלה באחת מן אבני המזבח, וכן פגימה באבן מפקיעה אותו מדין ''אבן שלמה''. 
נִפְגָּמָה אַחַת מֵהֶן, הִיא פְסוּלָה, וְכֻלָּם כְּשֵׁרוֹת.
מוסיפה המשנה ומלמדת אותנו דין חשוב: אין פסול של האבן (מאחת משני פסולים: פגימה, או נגיעה בברזל) פוסלת את כל המזבח, אלא רק את האבן הפגומה בלבד. ניתן וחייבים להוציא אבן זו מהמזבח ולהכניס במקומה אבן אחרת. 
ועתה עוברת המשנה לתאר את ''תחזוקת המזבח''
מְלַבְּנִים אוֹתוֹ פַעֲמַיִם בַּשָּׁנָה: אַחַת בַּפֶּסַח, וְאַחַת בֶּחָג.
כפי שאנו עושים בבתים: סדר מיוחד לכבוד פסח ואף לכבוד ראש השנה, כך גם במקדש. מחדשים וצובעים את אבני המזבח לקראת שני חגים אלו. 
וְהַהֵיכָל פַּעַם אַחַת, בַּפֶּסַח.
את ההיכל, אשר היה פחות ''שמיש'' ולכן היה פחות מלוכלך אין צורך לצבוע פעמיים בשנה, וניתן להסתפק בפעם אחת בשנה, לכבוד פסח – חג הניקיונות. 
רְבִּי אוֹמֵר: כָּל עֶרֶב שַׁבָּת מְלַבְּנִים אוֹתוֹ בַמַּפָּה, מִפְּנֵי הַדָּמִין.
רבי, לפי חלק מהמפרשים אינו חולק את תנא קמא אלא מוסיף וקובע כי יש לנקות את המזבח פעם בשבוע במטלית לחה, כדי לנקות את הדמים הרבים שנזרקו עליו. 
 

מהו המסר

1. הדין שלמדנו במשנה כי אבן אחת איננה פוסלת את כל המזבח אלא רק את עצמה, מלמדת אותנו מסר מעניין וחשוב: גם אם יש רכיב חלקי מקולקל, או אינו עומד בסטנדרטים הנדרשים ולכן יש להחליפו, אין לפסול בעקבות כך את כל המוצר. יש להתייחס לאותו רכיב בלבד: להחליפו או לתקנו (אם מותר לתקן).
בעידן המודרני, כאשר כל דבר בא בקלות, יש שפע בלתי רגיל באוכל, ובשאר מוצרים וכלים. יש הנוהגים לזרוק ולהשליך לפח, כל דבר שקצת נראה לא טוב. מוצר אשר התקלקל קמעה, לא חושבים פעמיים וישר מושלך לפח. אין כבוד למוצר. אין כבוד לכלים או מלבושים. כמו כן אין כבוד לאוכל.
אין כמעט דבר יותר חשוב וקדוש מן המזבח, למרות זאת ואף על פי כן, אנו לא מזלזלים בחלקים התקינים, לא מחליפים הכול אם רק מעט התקלקל, אלא משאירים את התקין ומחליפים את הטעון החלפה.
2. למדנו היום שיעור בתחזוקה. אין כמעט מקום יותר מלוכלך ומטונף מאזור המזבח במקדש. שם מזים וממצים את דם הקרבנות, שם מעלים ושורפים את החלקים המוקטרים, באזור שוחטים כל יום בהמות רבות מאוד, מולקים עופות רבים וכל זה כמובן מייצר אזור מאוד מאוד ''לא סטרילי''. למרות זאת ואף על פי כן, אין אנו מצווים "להשתגע אחרי ניקיון". פעם בשבוע מנקים את המזבח במטלית לחה, ופעמיים בשנה מחדשים את המקום בצביעה וליבון המזבח, כל זאת כדי שעולי הרגל הרבים יראו מזבח ראוי ומכובד.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]