עבודה המכבדת את בעליה / רפי זברגר

תמיד כח ע"ב - כט ע"א
  

הקדמה

אנו מתחילים היום את הפרק השני של המסכת בהמשך תיאור הפעולות והמעשים שנעשו במקדש לאחר תרומת הדשן, אשר למדנו בפרק ראשון. נלמד את הקטע הראשון של המשנה בתחילת הפרק. . 
 

הנושא

ראוהו אחיו שירד, והם רצים ובאים. מהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור.
את תרומת הדשן ביצע כהן אחד לבדו. שאר הכוהנים חיכו בקוצר רוח לסיום פעולה זו, או אז הותר להם להתחיל ולצא את שאר המלאכות. כשם שהכהן המדשן קידש ידיו ורגליו לפני עבודתו, כך גם שאר הכוהנים. עם ירידת הכהן המדשן מכבש המזבח עם המחתה המלאה בגחלים, רצו הכוהנים אשר זכו בפיס לביצוע שאר המלאכות, לקדש ידיהם ורגליהם בכיור המזומן לכך בדרום המזבח. 
נטלו את המגרפות ואת הצינורות, ועלו לראש המזבח.
לקחו איתם כלי עבודה יעים (מגרפות) ומזלגות <כמו קלשון> (צינורות) ועלו לראש המזבח. כיוון שה''כהן המדשן'' ביצע רק את תחילת פעולת הדישון, ע''י לקיחת חלק מהאפר של שריפת הקרבנות על המחתה, הכוהנים הנוספים השלימו את המלאכה בשני נושאים:
1. סידור מערכה חדשה והצתת האש במערכה זו. 
2. קירוב האיברים אשר טרם התעכלו מהאש של אתמול, למקום המערכה עד לסיום עיכולם. 
האברים והפדרים שלא נתעכלו מבערב סולקין אותן על צדי המזבח. אם אין צדדים מחזיקין סודרים אותם בסובב על הכבש.
בשלב ראשון הם הפרידו את האיברים והחלקים הפנימיים שלא התעכלו והשאירו בצד המזבח. אם לא היה מקום בצד המזבח הורידו אותם לסובב (החלק הבולט של המזבח באמצע גובהו של כל היקף המזבח).
החלו מעלין באפר על גב תפוח.
השלב השני הוא גירוף ואיסוף של כל האפר שהתפזר על פני כל גובה המזבח, לכיוון ה''תפוח'' שהיה במרכז השטח העליון של המזבח. 
תפוח היה באמצע המזבח פעמים שהיו עליו כשלש מאות כור, וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח.
ממשיכה המשנה ומסבירה כי התפוח הינו המצבור הגדול של אפר שהצטבר על גבי המזבח בכמויות גדולות מאוד. הכמות המתוארת במשנה (שלש מאות כור) הוא אולי גוזמא, אבל הוא בא להמחיש את הכמות העצומה. 
בשלושת הרגלים, עת עלו אלפי איש לירושלים השאירו את המצבור הגדול על המזבח כיוון שזהו ''יופיו של המזבח'', שהיו מקריבים הרבה קרבנות. 
ומימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן.
למרות ש"תפוח" גדול מהווה נוי למזבח, כאשר היה צריך לדשן ולהוציא את האפר הרב שהצטבר שם מחוץ לעזרה, הכהן שקיבל את המשימה לא התעצל ועשה זאת. זאת למרות שאין פעולה זו מוגדרת כ''עבודה'' במקדש, וגם אינה ''מלאכה מכובדת''.
 

מהו המסר

רבי יהודה בדרכו לבית המדרש, נשא על כתפיו קנקנן גדול על מנת לשבת עליה, ואמר על כך: גדולה מלאכה אשר מכבדת את בעליה (נדרים, מ''ט:). אנו לומדים מכך, כי באופן עקרוני, כל מלאכה שאדם עושה בלב שלם, הרי היא מכבדת את עושיה. במיוחד אם המלאכה נעשית לצורכי מקדש, כמו דישון האפר מתפוח המזבח אל מחוץ למקדש.
למדנו מכאן שתי הנהגות חשובות:
1. לא להתעצל – אם יש פעולה, מטלה או מלאכה שיש לבצעה, הרי שכדאי להזדרז ולעשותה ולא להשתהות. החיים שלנו קצרים, ולכן יש למלאם בתוכן ובעשיה. לא להשהות פעולות לזמן מאוחר יותר, לא להתעצל לבצע את המשימה, אלא להשתדל לעשותה סמוך לזמן נתינתה.
2. לא לחשוש מ''פעולות בזויות'', או עבודות שלא נראות טוב, או בעידן הדיגיטאלי לא מצטלמות היטב. אנו מכבדים כל עבודה שאנו עושים. לא מסתכלים כל הזמן אחורה לבחון מי רואה אותי ואיך אני נראה. ''פעולה מלוכלכת'' כמו סילוק אפר ועפר מהמזבח בהחלט אינה ''פעולה מרנינה'', למרות זאת, הכהן אשר קיבל את המטלה לא התעצל, ביצע אותה בזמן ובהיקף הנדרשים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]