יחסי כבוד בין רב לתלמיד / רפי זברגר

מעילה טו ע''ב
  

הקדמה

מתחילת פרק רביעי אנו למדים על צירופים שונים, המשנה האחרונה בדף ט''ו עוסקת בצירוף של נבלות ושקצים. 
כל הנבילות מצטרפין זו עם זו
בהמה אשר מתה ללא שחיטה נקראת נבלה ואסורה באכילה. לוקים עליה באכילת כזית. וכן אדם הנוגע בנבלה או נושא נבלה אשר גודלה כזית נטמא. כלים נטמאים רק במגע נבלה. המשנה קובעת כי שיעור כזית יכול להיות מצירוף של חצי זית מנבלה אחת וחצי שני מנבלה אחרת. 
בגמרא יש מחלוקת אמוראים האם המשנה מתייחסת גם לאכילה וגם לטומאה (לוי) או רק לטומאה (רב). 
כמו כן דנה הגמרא האם נבלה של בהמה טמאה יכולה להצטרף עם נבלה של בהמה טהורה. 
וכל השרצים מצטרפין זה עם זה.
בשרצים יש הבדל בין אכילה לטומאה, גם בשיעור וגם בסוגי השרצים. שרץ מטמא כבר בשיעור קטן של כעדשה, אך לוקין על אכילת שרץ רק בשיעור של כזית (כמו כל איסורי אכילה בתורה). וכן, כל שרץ אסור באכילה, אך ישנם רק שמונה שרצים המפורטים בתורה, אשר מטמאים אדם, כלים ואוכלים במגע. 
במאמר זה נלמד חלק מהדיון בגמרא על נושא שרצים. 
 

הנושא

אמר רב יהודה אמר רב: אכילת שרצים - לוקה עליו בכזית. מאי טעמא? אכילה כתיב בהו.
רב יהודה בשם רב פוסק כי שיעור אכילת שרצים הוא בכזית, כי לשון התורה ברוב פסוקים האוסרים אכילת שרצים, מתייחס לאכילה, וכפי שנאמר בהקדמה, איסורי אכילה בתורה אינם אלא בכזית. 
והתני רבי יוסי בר ר' חנינא קמיה דרבי יוחנן (ויקרא כ', כ''ה): וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא.
פתח הכתוב באכילה, וסיים בטומאה. מה טומאה בכעדשה, אף אכילה בכעדשה, וקלסיה ר' יוחנן, וקשיא לדרב.
רבי יוסי ציטט בפני רבי יוחנן ברייתא המביאה פסוק מספר ויקרא, אשר עוסק בהשוואה בין בהמה טמאה לבהמה טהורה, ובין עוף טמא לעוף טהור ולשרצים (וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה).
הפסוק מתחיל בלשון אכילה ( וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – אכילה ''משקצת'' את גוף האדם האוכל) ומסיים בלשון טומאה (אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא), ומתוך כך מסיקה הברייתא כי דין אכילה כדין טומאה, וכמו ששיעור טומאה הוא בכעדשה, כך גם איסור אכילה יהא בכעדשה. 
רבי יוחנן שמע את גרסתו זו של רבי יוסי בלשון הברייתא ושיבח (בלשון הגמרא קילס) אותו. מתוך כך אנו מבינים כי גם רבי יוחנן מסכים למסקנת הברייתא כי איסור אכילה הוא בכעדשה, וזה קשה לרב שלמדנו זה עתה (שרץ לוקים על כזית ולא כעדשה). 
לא קשיא: כאן במיתתן, כאן בחייהן.
מיישבת הגמרא את הסתירה ומחלקת בין דברי רב לברייתא. הברייתא האוסרת אכילה כבר בכעדשה הינה באכילת שרץ מת, לעומת רב המדבר על אכילת שרצים חיים. על שרצים חיים מתחייבים רק בכזית, כמו כל איסורי אכילה. 
אמר ליה אביי: והא רב אמתניתין קאי, ומתניתין "כל השרצים" קתני, אפילו במיתתן. (לאו דאיכא פורתא מהאי ופורתא מהאי).
מקשה אביי: כיצד אומרת הגמרא כי דברי רב הם רק בשרצים חיים, והרי רב התייחס למשנה, ושם נאמר ''כל השרצים'', משמע גם מתים וגם חיים. אם כן, רב סובר כי גם שרצים מתים מחייבים רק בשיעור של כזית?
אמר ליה רב יוסף: ההיא דיוקא דילך הוא, רב שמעתא בעלמא קאמר:
רב יוסף אומר לאביי תלמידו: הדיוק שאתה דייקת, כי דברי רב מוסבים על המשנה, הוא ''דיוק שלך''. אני סובר כי רב לא התייחס למשנה ואמר ''דבריו בעלמא'', ולכן ניתן לייחס את דבריו רק לאכילת שרצים חיים. 
 

מהו המסר

למדנו היום שתי התייחסויות של רב לתלמיד:
1. וקלסיה ר' יוחנן – רבי יוחנן קילס ושיבח את רבי יוסי בן רבי חנינא, על שציטט גרסה מדויקת של הברייתא. כנראה שהיו גרסאות שונות, ולא היה ברור מהי הגרסה הנכונה, ורבי יוסי כנראה חקר ובדק והגיע למסקנה כי זו ל לשון הברייתא. על כך כאמור, שיבח רבי יוחנן הרב, את רבי יוסי התלמיד.
2. ההיא דיוקא דילך הוא – רב יוסף אמר בלשון קצת קשה לאביי תלמידו, כי מסקנתו אינה הכרחית והיא ''לימוד עצמי'' של אביי, ולכן אינו מקבל את דבריו.
שתי תגובות. שתי התייחסויות של רב לתלמידו. האחד משבח ומקלס, והשני מדבר בלשון קצת קשה ודוחה את דברי תלמידו.
אין ספק שהמקרים אינם דומים. רבי יוחנן אכן חשב שתלמידו צדק מאוד ולכן שבחו, לעומת רב יוסף אשר חשב כי תלמידו אינו צודק ולכן דיבר אליו בלשון מעט קשה.
אנו נשתדל לדבר אל תלמידינו, ילדינו, חברינו וכל מאן דהוא, בלשון יפה ומכבדת. אין זה אומר כי נסכים לכל הנאמר על ידם, כלל וכלל לא. ניתן להתנגד ולא להסכים (ואף רצוי במקרי מחלוקת), ובכל אופן לומר זאת באופן שלא יבייש או יעליב את הזולת. שהרי אין בן אדם שאינו טועה. כשם שאין צדיק שלא חוטא, כך אין אדם שאינו טועה. בכל אופן, גם כאשר אדם טועה, הוא מצפה לקבל תגובה עניינית ומכבדת, המראה ומגלה לו את טעותו, כדי שיפנים וילמד לפעמים הבאות, ובכל אופן להישאר ידיד וחבר של המוכיח אותו על טעותו.
זהו מסר לכל השנה, אך במיוחד בימים אלו של עשרת ימי תשובה (תש''פ) הדברים נכונים שבעתיים. נשתדל להתייחס לכל אחד, בכל מצב, ובכל מקום באופן מכובד ומכבד.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]