עניש ליה רבי שמעון
מעילה יז ע"ב
"אמר להו רבי יוסי: אנא אזלין דלמא עניש ליה רבי שמעון דקא מסתפינא. קביל עליה דלא ליענשיה, אפילו הכי ענשיה... אמר ליה רבי שמעון: מעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה, אל יחזור הבן אצל אביו".
פירש רש"י:
"אמר להו רבי יוסי - מסתפינא דלמא עניש ליה רבי שמעון בן יוחאי לבני ובדבר זה אני מתיירא יותר מפחד האויבים שמתיירא אני שמא יכעוס עליו בשביל שום דבר ויענישנו.
קיבל עליו - רבי שמעון בן יוחאי דלא עניש ליה ואף על פי כן ענשיה כדאמרינן לקמן דאמר ליה אל יחזור הבן כו'.
עיקם פיו - רבי אלעזר בר רבי יוסי שלא אמר קול רם כמנהגו אלא עיקם פיו מכמות שהיה רגיל לדבר ואמר בלחישה שלא ירגיש רבי שמעון בן יוחאי שיהא כמורה הלכה לפניו ואף על פי כן הרגיש בו רבי שמעון בן יוחאי ואמר לו מעקימת שפתיך אתה ניכר ראיתי שהשבת תשובה וניכר שחכם אתה שידעת להשיב אבל הואיל והורית לפני אל יחזור כו' דענשו, ואידך מפרש באגדתא היכי הוה עובדא דנטה נפשו למות עד שנזכר רבי שמעון בן יוחאי שאמר לאביו שיהא מחזירו לשלום ובקש עליו רחמים והיאך נתרפא מפרש התם".
פעולת הענישה של רבי שמעון נעשתה בקללתו, וכדברי רב יהודה אמר רב: "קללת חכם, אפילו על חנם היא באה" (סנהדרין דף צ ע"ב; מכות דף יא ע"א). וענישה כזו קיימת גם בלא קללה מפורשת, כנזכר בכמה מקומות: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - או מיתה או עוני". וכך נזכר ברשב"י עצמו ובנו במסכת שבת דף לג ע"ב: "כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף". וכדברי רש"י כאן על ריפויו של רבי שמעון כך נזכר גם שם בהמשך: "כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון". ועוד בהמשך שם במסכת שבת דף לד ע"א: "חזייה ליהודה בן גרים, אמר: עדיין יש לזה בעולם?! נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות".
על פי זה מבואר המעשה במסכת בבא מציעא דף פד ע"א:
"חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה בשביל בני! אמר לה: עזבה יתמיך אני אחיה. - עשה בשביל אלמנותי! - אמר לה: ואלמנותיך עלי תבטחו. נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש".
ופירש רש"י: "אתאי אחתיה - דרבי יוחנן, אשתו דריש לקיש. וקא בכיא קמיה - דרבי יוחנן להתפלל על בעלה".
למה עלבונו של רבי יוחנן גרם למחלתו של ריש לקיש? למה ביקשה אחותו דוקא ממנו שיתפלל, הרי יכלה להתפלל בעצמה או לבקש מחכמים אחרים.
אלא שהיה זה מקום שנתן בו חכם את עיניו, ובידו גם הכח למחול ולרפא.
ולפי זה מבואר גם המעשה במסכת ברכות דף לא ע"ב:
"אמר להן עלי: קראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי, אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ושחט הכהן? והקריבו הכהנים כתיב! מקבלה ואילך מצות כהונה; מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את - וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה: אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו'. אמר לה: שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה: אל הנער הזה התפללתי".
וקשה, הרי המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה בידי שמים, וכיצד זה ביקש עלי להורגו? ואם אכן חייב מיתה, וכי מותר לבטל את הדין משום בקשת חנה?
אלא שחייב מיתה משום קפידת הרב, וזהו שאמר בלשון "שבקי לי דאענשיה" כלשון ברשב"י במעילה. וקי"ל: "הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול" (מסכת קידושין דף לב ע"א). וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם (אבות פרק ד משנה יב). אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא (דברים לב, לט).
ובזה גם מיושבות הסתירות, מי הרגו לבר כוזיבא, חכמים או נחש? מי הרגם לחכמי דורו של שמעון בן שטח, המלאך גבריאל המצות שמעון בן שטח או ינאי המלך?
וכמבואר בקישורים אלו:
חגיגה יד ע"א.
סנהדרין לח ע"ב.
