הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "לעולם"; "מאי הוה עלה"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

כריתות כז ע"א

מאי הוי עלה? תא שמע: בשעת הפרשה יפה סלע, בשעת כפרה יפה שתי סלעים - (לא) יצא.
בעי רבי אלעזר: אדם מתכפר בשבח הקדש או לא? א"ר יוחנן: כמה שנים גדל זה בינינו, ולא שמע הלכה זו ממני? מכלל דא"ר יוחנן? אין, ועל הדא אמרה, דתנן: ולד תודה ותמורתה, וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה - אין טעונה לחם, ושלח ר' חנינא משמיה דר' יוחנן: לא שנו אלא לאחר כפרה דולד אין טעון לחם, אבל לפני כפרה טעון לחם; אלמא קסבר: מתכפר בשבח הקדש.
בעי ר' אלעזר: בעלי חיים נדחין או לא? א"ר יוחנן: הרי כמה שנים גדל זה בינינו, ולא שמע הלכה זו ממני? מכלל דר' יוחנן אמרה? אין, דאמר ר' יוחנן: בהמה של שני שותפין, הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה - קדושה ואינה קריבה, ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה; ש"מ תלת: ש"מ בעלי חיים נדחין, וש"מ קדושת דמים מדחה, וש"מ יש דיחוי בדמים.
בעי ר"א: הוזלו טלאים בעולם, מהו? מי אמרינן +דברים י"ב+ מבחר נדריכם בעינן והא איכא, או דילמא +ויקרא ה'+ כסף שקלים בעינן וליכא? א"ר יוחנן: כמה שנים גדלנו בבית המדרש ולא שמענו הלכה זו. ולא? והאמר ר' יוחנן אמר ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים! אימא: לא לימדנו הלכה זו. והא רבי זירא בר אדא מהדר תלמודיה כל תלתין יומין קמיה! אימא: לא נתבקשה הלכה זו ממנו בבית המדרש.

1.
ערוך לנר מסכת כריתות דף כז עמוד א:

בגמרא גדל זה בינינו. במנחות דף פ א ד"ה מאי) הקשו התוס' דהכא ושם פשיטא להש"ס דס"ל לר' יוחנן אדם מתכפר בשבח הקדש ובתמורה דף כה א) קאמר מכדי ר"א תלמידי' דר"י וכו' ע"ש שתרצו לחלק בין שבח חטאת לשבח תודה והביאו ראי' לזה ממימרא דשמואל ע"ש...

אכן על דרך דברי הלח"מ י"ל בפשטות דטעם דר' יוחנן לפי המסקנא דאדם מתכפר בשבח הקדש דהוקשה להרמב"ם קושית התוס' סתירת רבי יוחנן ולכן ס"ל דבאמת רב המנונא דדייק ממה שהקשה רבי אלעזר ולא השיב לו ר' יוחנן טעמא דידי משום דאדם מתכפר בשבח הקדש דס"ל אין אדם מתכפר בשבח הקדש לא ידע הך מעשה דהכא דמבעי' לי' לר"א אם אדם מתכפר בשבח הקדש והשיב לו ר' יוחנן כמה שנים וכו' דמוכח מני' דר"א לא ידע דס"ל ר' יוחנן כן עד שהשיב לו

ולכן י"ל לפי המסקנא דמה דהקשה שם בתמורה ר"א ולא השיב לו ר"י כן דלא חש להשיב דסבר דר"א מעצמו יזכור מה ששמע ממנו דאדם מב"ה ושזה טעמו אבל אחר דידענו סוגיא דהכא מפרשינן באמת דטעם דר"י כן ולא סליק בתיובתא מהא דשפחה ולכן פסק הרמב"ם כן:

ה"ערוך לנר" מסביר כמה סוגיות בש"ס שעוסקות בנושא שבסוגייתנו, בדין של רבי יוחנן שאשם מתכפר בשבח הקדש. יש בדבריו גישה מעניינת: הוא מסביר את הקשר בין הסוגיות השונות.

2.
במסכת תמורה דף כה הצבענו על קושי, שהרמב"ם פסק כרבי יוחנן למרות שהגמרא נשארה ב"תיובתא" על רבי יוחנן. בקטע הנ"ל ה"ערוך לנר" מיישב, שרב המנונא [והסוגיא שם] לא ידע מדברי רבי יוחנן כאן שאמר לרבי אלעזר כיצד לא ידע את דברי רבי יוחנן.

2.1
נראה שניתן ללמוד מדבריו שהביטוי "תיובתא" [אם לא נאמר בכפילות "תיובתא ד... תיובתא"] נאמר על ידי בני הישיבה כשלמדו את אותה סוגיה [או על ידי עורך הסוגיה המסויימת], ולא על ידי "עורך הגמרא" שראייתו וקביעותיו הם לפי מה שנראה מכל הש"ס ולא מסוגיה בודדת ו"מקומית" [קשור לשאלה המרכזית של "עריכת הש"ס"].

3.
המשך דבריו:

בגמרא בעי ר' אלעזר בעלי חיים נדחין. הא דבעי ר"א ג' אבעיות אלו ובסדר זה אף שי"ל דהגמרא סידר אותם ביחד מפני שבכלם השיב ר"י תשובה כמה שנים וכו' אשר לפ"ז י"ל שלא בזמן א' שאלם ר"א

בקטע הנ"ל יש הסבר עקרוני למקרים שבהם יש רצף של "עניינים דומים", שאמנם הם נאמרו בהזדמנויות שונות ו"עורך הגמרא" קיבצם יחדיו – ובלשונו: "הגמרא סידר" [לצורך זיכרון?]. נדמה שדבריו אלה מאששים את דברינו לעיל בסעיף 2.1.

4. המשך דבריו:

אבל לענ"ד י"ל שבאמת ר"א בעי אבעיות הללו זה אחר זה ובסדר זה דוקא בכוונה דהנה הרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין (פ"ד הכ"ד) פסק אדם מתכפר בשבח הקדש דלקח בסלע ועמד בשתים מתכפר בו ואף על גב דהי' נדחה בשעה שקנה מכ"מ יצא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי וכן אם בשעה שקנה הי' שוה שתים ואח"כ נזול ולא הי' שוה רק סלע ושוב נתייקר ועמד בשתים יצא דאין בעלי חיים נדחין ע"ש
ולפ"ז י"ל דאחר שפשט ר' יוחנן לר"א דאדם מתכפר בשבח הקדש ממה ששמע ממנו דאדם מתכפר בולד תודה אכתי י"ל דלמא רק בולד תודה מתכפר כיון שלא הי' נדחה דמעיקרא הי' ראוי לכך אבל בלקח בסלע או בנעשה ...

הוא מעיר שיתכן שאין צורך בהנחה הקודמת - לעיל בסעיף 3, וכל 3 ה"אבעיות" נאמרו במקום אחד וכפי הסדר. והוא מאריך מאד בביאור העניין על ידי שהוא מקשר בין כל הנושאים שמוזכרים בסוגייתנו בין רבי יוחנן לבעיות שמעלה רבי אלעזר.

5.
המשך הגמרא:

א"ר יוחנן: הרי כמה שנים גדל זה בינינו, ולא שמע הלכה זו ממני?
א"ר יוחנן: כמה שנים גדלנו בבית המדרש ולא שמענו הלכה זו.

ניתן ללמוד ולהסיק עיקרון חשוב מהביטויים הללו: תלמיד חייב לפסוק ולא להציג בעיות אחרי ששמע מרבו את הדין.