ראש בריא / רפי זברגר

כריתות כ ע''ב - כא ע"א
  

הקדמה

הגמרא מביאה ברייתא אחרי המשנה (כ') אשר לומדת איסורי דם מן הפסוקים הבאים (ויקרא כ', כ''ו-כ''ז):
וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
הלימוד הוא באופן של ''כלל ופרט וכלל''. הכלל הראשון: וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ , הפרט: לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה, והכלל השני: כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם. המידה של ''כלל ופרט וכלל'' מרבה כל דבר כעין הפרט. כלומר הלכות הדומות לפרט מתרבות בלימוד זה. 
 

הנושא

הגמרא (כ''א) מצטטת ברייתא אשר דנה ולומדת אילו דינים דומים לפרט הנלמדים בפסוקים הנ''ל: 
אמר מר: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש - דבר שיש בו טומאה קלה, וטומאה חמורה, ויש בה איסור והיתר, ויש בהן מין בשר - אף כל דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה וכו':
ההשוואה לעוף ולבהמה היא בארבע נקודות: 
• יש בפרט (עוף ובהמה) טומאה קלה – טומאת אוכלים.
• יש בו טומאה חמורה – טומאת נבילה. 
• יש בו איסור והיתר –עוף ובהמה אסורים לפני שחיטה, והותרו לאחר שחיטתם. 
• יש בהן מין בשר – גם בעוף וגם בבהמה יש ''בשר''. 
מזה נלמד כי הדם נאסר רק ליצורים המכילים את ארבעת המרכיבים הנ''ל. ומכאן למדה המשנה את כל הדינים שלמדנו אתמול, בהם אין דין עונש כרת על אכילת דמם: דם מהלכי על שתים (בני אדם), דם ביצים, דם חגבים וכו'. 
אף כל דקתני לאיתויי מאי? 
שואלת הגמרא, הרי בסופו של דבר נאסרו רק עופות ובהמות, הכתובים במפורש בתורה, אם כן, מה הריבוי בפסוק השני ( כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם..) מלמד? 
אמר רב אדא בר אבין: לאתויי דמו של כוי.
רב אדא מלמד אותנו כי גם דם של כוי (יצור שהוא ספק בהמה וספק חיה) נאסר באכילה. 
מאי קסבר? אי קסבר כוי ספיקא הוא - איצטריך קרא למיסר ספיקא?!
דנה הגמרא בחידוש של רב אדא, לאור מחלוקת בגמרא במקומות אחרים לגבי מהותו של איסור כוי. 
אומרת הגמרא: לא ייתכן שהתורה אוסרת לנו כוי, אם באמת הוא מוגדר כספק בין בהמה וחיה, שהרי אין ספק בשמים, והתורה בוודאי יודעת האם כוי הוא בהמה או שמא חיה. 
אלא קסבר: כוי בריה בפני עצמו הוא.
רב אדא כנראה סובר כי כוי הינו ''ברייה בפני עצמה'' ולא מהווה ספק, אלא מין יצור כלאיים, שיש בו תכונות של חיה וגם של בהמה. לכן יש צורך לחדש ולקבוע כי גם הדם של יצור שכזה נאסר באכילה. 
לאחר שלמדנו איסור אכילת דם של כוי, שואלת הגמרא ארבע שאלות למקור איסורים נוספים בכוי:
• אשכחן דמו, חלבו מנלן? 
מניין למדנו את מקור האיסור של חלב כוי? 
עונה הגמרא: מהריבוי כָּל חֵלֶב בפסוק (ויקרא, ז', כ''ג): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ 
• נבלתו מנלן? 
מניין למדנו כי גם נבלה של כוי תהא אסורה?
עונה גמרא, מהריבוי כָל נְבֵלָה בפסוק (דברים י''ד, כ''א): לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
• גיד הנשה מנלן? 
מקור איסור גיד הנשה בכוי מהפסוק (בראשית ל''ב, ל''ג): עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה. 
ולכן מסיקה הגמרא כי: בכף הירך תליה רחמנא ,והא - אית ליה כף הירך.
איסור גיד הנשה מיוחס לבהמות שיש להם כף ירך, ומכיוון שגם לכוי יש כף ירך, איסור גיד הנשה חל גם עליה. 
• טומאתו ושחיטה מנלן? סברא! מדלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה -- טומאתו ושחיטתו נמי כבהמה.
דין טומאת נבילת כוי, והחיוב לשחוט את הכוי כהלכתו (ורק לאחר מכן הותר בשרו באכילה) נלמד מסברה מעניינת: לאחר שלמדנו לעיל את שלושת האיסורים בכוי: חלב, נבלה וגיד הנשה, אומרת הגמרא, כי יש להניח שגם שאר איסורים חלים על הכוי, כגון טומאת נבלתו, והחיוב לשחוט אותו כמו כל שאר הבהמות. 
 

מהו המסר

מקשים אחרונים (רש''ש והרד''ל) כיצד בכל אופן ניתן ללמוד את הסברה ממנה למדנו דין טומאה ושחיטה בכוי, הרי יש לנו שלושה ריבויים שלמדנו לעיל (חלב, נבלה וגיד הנשה) אם כן, זה לכאורה ''שלושה כתובים הבאים כאחד'' ולפי כולם אין מלמדים (גם לשיטה הסוברת ששני כתובים מלמדים). אם כן, כיצד ניתן ללמוד משלושת המקורות הנ''ל?
לא ראיתי את תשובתם, אך אולי ניתן לומר כי יש הבדל בין לימוד משלשה כתובים לבין הסברה של גמרתנו.
נזכיר בקצרה את הגמרא במסכת קידושין (ל''ה.) אשר ביקשה ללמוד משלש מצוות עשה שהזמן גרמא: מַצות, שמחה והקהל אשר נשים חייבות בהן, שתהיינה נשים מחויבות בכל מצוות עשה שהזמן גרמא. על כך ענתה הגמרא כי לכולי עלמא, שלושה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, ולכן אין אפשרות ללמוד משלש מצוות אלו כי נשים תהיינה חייבות במצוות עשה שהזמן גרמא.
לעומת זאת אצלנו, לומדת הגמרא סברה ואומרת, כי מכיוון שכבר למדנו שלוש הלכות המשוות את דין כוי לשאר בהמות, סברה היא שאמנם כוי נידון לכל הלכותיו כמו בהמה. בקידושין ביקשנו ללמוד כלל חשוב של ''מצוות עשה שהזמן גרמא נשים תהיינה חייבות'' וזה אין אפשרות ללמוד משלושה כתובים, אך סברה המוכיחה כי דין כוי כדין כל בהמה ניתן ללמוד גם משלושה דינים.
אנו לומדים מכאן להשתמש ב''ראש בריא'' וללמוד "סברות הגיוניות". כאשר אנו רואים שיש דמיון כל כך רחב במספר דינים בין שני מרכיבים, ניתן ואף רצוי להסיק מכאן כי המרכיבים הינם זהים לגמרי, ודיניהם שווים לכל אורך הדרך.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]