חשיבות הדרך אל הפתרון / רפי זברגר

כריתות יג ע''ב
  

הקדמה

במשנה הראשונה במסכת למדנו כי אכל חלב ודם ופיגול ונותר בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. כלומר, אדם מבצע מספר פעולות בו זמנית, ועובר על מספר איסורים אשר כל אחד מהם מחייב הבאת קרבן בפני עצמו. 
לקראת סוף דף י''ג אנו לומדים במשנה על מקרה בהם עוברים מספר איסורים על מעשה אחד. 
יש להקדים ולומר כי אפשרות כזאת תיתכן רק לסוברים ''איסור חל על איסור'' שאם לא כן, לא ייתכן שיחול איסור על דבר שכבר נאסר קודם לכן. הגמרא תדון על כך מיד לאחר המשנה, ותסביר כי גם לסוברים ''אין איסור חל איסור'' ב''איסור כולל'' (איסור השני אשר חל על האיסור הראשון כולל דברים נוספים מלבד האיסור) מסכימים כי איסור חל על איסור.
 

הנושא

יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד.
באכילה אחת מצטרפים חמישה איסורים, שעל ארבעה מהם חייבים בקרבן חטאת, ועל החמישית קרבן אשם. 
טמא, שאכל חלב, והיה נותר, מן המוקדשין, ביום כיפור. 
1. טמא – טמא בטומאת הגוף האוכל בשוגג קודשים מתחייב קרבן עולה ויורד (המכונה במשנה גם קרבן חטאת). 
2. אכילת חלב – חלב הינם החלקים של בהמה האסורים באכילה. האוכלם בשוגג חייב קרבן חטאת. 
3. אכילת נותר – אם הבשר הקרבן נשאר לאחר זמן המותר (כל סוג קרבן מוגדר זמן מותר, למשל: שלמים נאכלים ליום, לילה ויום), האוכלו בשוגג חייב להקריב קרבן חטאת. 
4. אכילת מוקדשים – אדם המועל בקודשים חייב אשם מעילות (זהו קרבן אשם המוזכר בפתיח של המשנה).
5. אכילה ביום כיפור – אדם האוכל בשוגג ביום כיפור חייב להקריב קרבן חטאת. 
רבי מאיר אומר: אם היה שבת והוציאו – חייב.
רבי מאיר מוסיף וקובע, שאם יום כיפור חל בשבת, והאדם אשר אכל את החֵלב המתואר בדברי חכמים ויצא מרשות היחיד, ובלע בשוגג את החֵלב ברשות הרבים, עובר גם על איסור הוצאה מרשות לרשות, וגם על כך מתחייב להקריב קרבן חטאת. 
אמרו לו אינו מן השם:
חכמים משיבים לרבי מאיר ואומרים לו שהוא אמנם צודק בהלכה שפסק, אך ''זה לא שייך'' (בלשון המשנה "אינו מן השם") למקרה שאנו עוסקים בו במשנה. חכמים עוסקים באיסורי אכילה, ורבי מאיר דיבר על איסור ''הוצאה מרשות לרשות'' בהלכות שבת.  
 

מהו המסר

הביטוי ''אינו מן השם'' מופיע עוד שלוש פעמים בגמרא, וכולם מצטטים את המשנה שלנו.
ישנו ביטוי דומה ''לא מן השם הוא זה'' המופיע בגמרא שתים עשרה פעם, כאשר בשישה מקומות מתייחסים לדין הקובע שאין לוקים על איסור נותר מקרבן פסח. ונסביר: לאחר שאמרה הגמרא כי אין לוקין על לאו "נותר" (איסור זה נזכר גם במשנה שלנו) מכוח הכלל ''אין לוקין על לאו הניתק לעשה'', אומרת הגמרא כי ''לא מן השם הוא זה'', ואין לוקין אלא בגלל שמדובר בלאו שאין בו מעשה.
ישנם עוד ששה מקומות בהם הגמרא משתמשת באותו נוסח, נציג אחד מהם: פרשית ''ויהי בנסוע הארון'' המופיעה בפרשת בהעלתך "חסומה'' משני צידיה באות נ' הפוכה. חכמים בברייתא (שבת קט''ו-קט''ז) מסבירים זאת ואומרים כי פרשה זו לא נכתבה במקומה [אמנם בתרגום השבעים הקדימו את הפסוק הכתוב לאחר הפרשיה להיכתב לפניה]. רבי חולק על חכמים ואומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כלומר, יש חשיבות עצמית גדולה לפרשיה זו, ונחשבת היא כמו ספר נוסף בחומשי התורה.
האדם המשתמש במילים ''אינו מן השם'' טוען את הטענה הבאה: אני בעצם מסכים לשורה התחתונה. אני מסכים לעובדה, להלכה, לפסק וכדו', אך אני חולק על ההסבר והפרשנות כיצד הגענו לאותה מסקנה. אני מבקש להסביר את האופן אליו הגענו למסקנה בדרך שונה.
מדוע כל כך חשובה הטענה הנ''ל? מדוע חשוב הדרך, אם המסקנה היא אותה מסקנה כמו שסובר הצד השני?
ניתן לחשוב על כמה תשובות לשאלה זו:
1. אמנם בשאלה הנידונה שני הצדדים הגיעו לאותה מסקנה, כל אחד מכיוון אחר, אך תיתכן נפקא מינה במקרים אחרים. כך שאם הולכים בכיוון א' מגיעים במקרה אחר למסקנה שונה, מזו שאם נלך בכיוון ב'.
2. אין חשיבות רק למסקנה הסופית, לפסק הלכה או לשורה התחתונה. אני מייחסים חשיבות גם לדרך. גם להסברים, גם ללימודים השונים, וגם לפרשנויות השונות דרכם אנו מגיעים למסקנות. גם הדרכים והפרשנויות שונות הם חלק מתורתנו הקדושה, וגם אותה אנו צריכים ללמוד ולדעת, ולכן אנו לומדים אותה ומתייחסים גם אליה בכל הכבוד הראוי.
המסר אותו ניתן ללמוד מתובנות אלו, כי יש להתייחס בכל הכבוד הראוי, לכל דעה, לכל פרשנות ולכל הסבר, אף אם אינו תואם את הפרשנות שאנחנו חשבנו עליה. שהרי בכל הסבר יש חכמה, ומכל פרשנות ניתן להסיק תובנות נוספות. כל זאת במסגרת מתן כבוד לכל אדם, ולכל דעה הנשמעת, אף אם אינה מוסכמת ואיננה מקובלת עלינו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]