המטרה של דגן, תירוש ויצהר

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

כריתות ד ע"ב

בגמרא נאמר שמי שאכל מעשר שני של דגן, תירוש ויצהר מחוץ לירושלים – לוקה על כל אחד מהסוגים שאכל. ב"בירור הלכה" למסכת ראש השנה התבאר שלדעת התוספות ועוד ראשונים החיוב להפריש תרומות ומעשרות מן התורה חל רק על שלשת המינים הללו: דגן, תירוש ויצהר, ואילו החיוב להפריש משאר הפירות והירקות הוא מדרבנן. לעומת זאת לדעת הרמב"ם החיוב להפריש תרומות ומעשרות מכל הפירות הוא מן התורה, ורק החיוב להפריש מירקות הוא מדרבנן.

דגן, תירוש ויצהר מייצגים שלשה סוגים של הכנסה לגוף של דברים בשלוש צורות שונות. הדגן באופן של אכילה, התירוש באופן של שתיה, והיצהר באופן של סיכה, שדינה כשתיה (שכן שמן זית בפני עצמו אינו ראוי לשתיה, כמו שנאמר במסכת ברכות לה,ב).

מבין שלוש הפעולות הללו, האכילה היא הפעולה הגשמית ביותר, וכן גם כמות האוכל מרובה יותר מכמות השתיה (מגילה יב,א), השתיה היא יותר גשמית מהסיכה, שהרי המשקה נכנס לתוך גופו של האדם ואילו השמן נבלע בו רק מבחוץ.

שלוש הדרגות הללו מקבילות לנפש, רוח ונשמה, כאשר הנפש היא הגשמית ביותר והיא זו שנהנית בעיקר מהאכילה, הרוח היא זו שנהנית מהשתיה והנשמה שהיא הרוחנית יותר – מהסיכה.