מדוע אפר חמץ אסור בהנאה?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
תמורה לג ע"ב
במשנה מוזכרים איסורי ההנאה שצריך לקבור ואלו שצריך לשרוף, ולפי גרסת התוספות נאמר שהנשרפים – אפרן מותר בהנאה, ואילו הנקברים אם קרה שנשרפו – אפרן אסור בהנאה. ההסבר לדין זה הוא על פי הכלל: "אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו", גם כאן מכיוון שיש מצווה לשרוף דבר מסוים, לאחר שקויימה המצוה פקע ממנו איסור ההנאה, אולם אם אין מצווה לשרוף אותו, אזי גם אם קרה שנשרף – החומר שנשאר עדיין אסור בהנאה.
על פי זה כתב הטור שלדעת רבי יהודה שיש מצווה דווקא לשרוף את החמץ בפסח – מותר ליהנות מאפרו, ואילו לפי חכמים שאין מצווה דווקא לשרוף אותו, אלא השבתתו בכל דבר – אסור ליהנות מאפרו. על כך הקשה רבי עקיבא איגר שלפי הסבר התוספות צריך להיות מותר ליהנות מהאפר של החמץ גם לפי דעת חכמים, שהרי כל דבר שנעשית מצוותו מותר ליהנות ממנו, וגם לפי חכמים ישנה מצווה לבער את החמץ, גם אם לאו דווקא בשריפה.
בתירוץ דברי הטור כתב ר' חיים מבריסק שלדעת רבי יהודה שיש מצווה לשרוף את החמץ, המצווה היא על ה"חפצא", על החמץ שצריך להישרף, ולעומת זאת לדעת חכמים המצווה לבער את החמץ מוטלת על ה"גברא", על האדם שמחוייב לבער את החמץ. הכלל שכל דבר שנעשית מצוותו מותר בהנאה חל דווקא על דבר שנעשית מצוותו ב"חפצא" ולא ב"גברא", כי אם האדם קיים מצווה אין זה מתיר בהנאה את החפץ, לכן דווקא לדעת רבי יהודה מותר ליהנות מהאפר של החמץ השרוף, שנעשתה בו מצוות השריפה, ולא לפי חכמים.
