סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

שאיפה לטוב יותר / רפי זברגר

תמורה לא ע''א-ע''ב

  

הקדמה

אנו צועדים בצעדי ענק לקראת סיום המסכת, ופותחים היום את הפרק האחרון ''יש בקודשי מזבח''. פרק זה מסכם את ההבדלים שיש בין קודשי מזבח (קודשי הגוף) לבין קודשי בדק הבית (קדושת דמים (כסף)). חלק מההבדלים למדנו לעיל, עתה אנו מסכמים. 
יש בקדשי מזבח שאין בקדשי בדק הבית ויש בקדשי בדק הבית שאין בקדשי מזבח.
פתיח של המשנה קובע שיש חומרות מיוחדות לקדשי מזבח, ויש גם חומרות של קדשי בדק הבית. המשנה מתחילה לפרט את החומרות שיש בקודשי מזבח אשר אינם קיימים בקדשי בדק הבית: 
שקדשי מזבח עושין תמורה.
הבדל זה הוזכר מספר פעמים לעיל. דין תמורה שכל המסכת סובבת סביבו, חל רק על בהמות אשר קדשו למזבח שהם קדשי הגוף. ולא חל כלל וכלל על קודשי בדק הבית. בקדשי בדק הבית ניתן רק לחלל את ההקדש, (להוציאו לחולין) אך לא להמירו. 
חייבין עליו משום פיגול, נותר וטמא.
איסור פיגול נלמד רבות במסכת זבחים ועוד. איסור זה מדבר על מחשבה של הכוהן באחד מפעולות הקרבן (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה), שהקרבן ייאכל חוץ לזמנו (לכל קרבן יש זמן מוגדר לאכילה) או מחוץ למקומו (כנ''ל לגבי מקום האכילה). אם אמנם הייתה מחשבת פיגול, האוכל את הקרבן הנ''ל במזיד חייב כרת. 
איסור נותר מדבר על אכילת קרבן מחוץ לגבולות הזמן המותרים לאכילת אותו קרבן. ואיסור טמא עוסק באדם טמא האוכל את הקרבן. גם העוברים על איסור נותר וטמא במזיד חייבים כרת. 
ולדן וחלבן – אסור, לאחר פדיונן.
גם נושא זה הוזכר לעיל. בהמות קדשי מזבח שנפל בהם מום מותר לפדותן, אך נשארים עליהם מספר איסורים: איסור גיזת השער, אסור לאכול את החלב. וכן, וולד הבהמה שהיה קיים לפני הפדיון, ונולד לאחר הפדיון אינו ראוי להקרבה וגם לא לאכילה, ולכן נשאר למות.
והשוחטן בחוץ חייב.
איסור שחיטת חוץ קיים רק בקדשי מזבח, והשוחט או האוכל את הקרבן מחוץ למקום המותר במזיד – חייב כרת. 
אין נותנין מהן לאומנין בשכרן.
קדשי מזבח כשמם כן הם – מטרתם רק להקרבה ולא לשימוש ותשלום שכר תפעול בית המקדש. 
מה שאין כן בקדשי בדק הבית.
זהו ''משפט סיכום'' של כל החומרות המפורטות לעיל, אשר קיימות רק בקדשי מזבח אך אינן קיימות בקדשי בדק הבית. 
יש בקדשי בדק הבית שסתם הקדשות לבדק הבית.
המשנה מסיימת בחומרות של בדק הבית שאינן קיימות בקדשי מזבח. הראשונה שבהם היא ''הקדשה בסתם''. אם לא ציין לאיזה סוג קדושה הקדיש המקדיש, הרי שברירת המחדל היא קדושת בדק הבית. 
הקדש בדק הבית חל על הכל.
וחומרה נוספת בבדק הבית, שהקדושה יכולה לחול על כל דבר, גם על דברים שאין אפשרות להשתמש בהם בבית המקדש, ואז – מוכרים אותם, וקונים בדמיהם לצרכי בית המקדש. קדושת מזבח חלה רק על דברים הקרבים על המזבח: בהמות, עופות ומנחות (סולת ושמן). 
ומועלין בגידוליהן.
על קדשי בדק הבית חל דין מעילה, המחייב את המועל, להחזיר קרן, חומש ולהביא קרבן אשם מעילות. 
ואין בהן הנאה לבעלים:
יש איסור הנאה בקדשי בדק הבית, מה שאין כן ברוב קדשי מזבח, שם חלק מהם נאכל לכוהנים ו/או לבעלים.
 

הנושא

הגמרא שואלת כמו איזה תנא סוברת משנתנו סתם הקדשות לבדק הבית?
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דלא כר' יהושע.

דעה זו במשנתנו אינה לשיטת רבי יהושע [אלא לפי שיטת רבי אליעזר] אשר נלמד אותה בברייתא הבאה:
דתניא: המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח זכרים ונקבות. רבי אליעזר אומר: זכרים - ימכרו לצרכי עולות, ונקבות - ימכרו לצרכי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. רבי יהושע אומר: זכרים - הן עצמן יקרבו עולות, ונקבות - ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים לבדק הבית.
רבי חייא סובר כי משנתנו אינה כדעתו של רבי יהושע. שכן, רבי יהושע סובר במקרה ואדם מקדיש נכסיו (סתם) ויש ביניהם בהמות תמימות הראויות להקרבה, הרי בהמות אלו הוקדשו למזבח, ומוקרבים על המזבח, וזאת בניגוד למשנתנו, הסוברת כאמור, כי סתם הקדשות אינן אלא לבדק הבית (וגם בניגוד לדעת רבי אליעזר). 
ופליגא דרב אדא בר אהבה, דאמר רב אדא בר אהבה אמר רב: בעדר שכולו זכרים, אפילו רבי אליעזר מודה דלא שביק איניש קדשי מזבח ומקדיש לבדק הבית, לא נחלקו אלא בעדר שיש בו מחצה זכרים ומחצה נקבות, ורבי אליעזר סבר: אין חולק את נדרו, ומדנקבות לאו עולות - זכרים נמי לאו עולות. ור' יהושע סבר: חולק את נדרו. 
הגמרא מצטטת את דעתו של רב אדא בר אהבה וקובעת כי היא חולקת על דעת רבי חייא הסובר כי משנתנו כדעת רבי אליעזר. לפי רב אדא בר אהבה רבי אליעזר מסכים לרבי יהושע בעדר שכולו זכרים, שיש להקריב את הזכרים למזבח, לקרבן עולה (נקרב זכר), והסברה לכך, כפי שאמרנו לעיל בדעת רבי יהושע: אם אדם מקדיש דבר הראוי למזבח – אינו ''מפקיר'' את המזבח ומקדיש לבדק הבית, אלא, גם לדעת רבי אליעזר מקריבים את הבהמות הראויות למזבח. מחלוקתם אינם אלא בעדר שחצי זכר וחצי נקבה, ומחלוקתם היא האם אדם חולק את העדר שלו (רבי יהושע) ומקריב כל בהמה לקרבן שהיא ראויה, או אדם אינו חולק את עדרו (רבי אליעזר), ומכיוון שהנקבות אינן קרבות לעולה, גם הזכרים לא נקרבות לעולה. 
 

מהו המסר

נתייחס לסברתו של רבי אליעזר (וגם רבי יהושע) בהעמדה של רב אדא: לא שביק איניש קדשי מזבח ומקדיש לבדק הבית. הסברנו זאת לעיל, שאם יש לאדם בהמה הראויה ל''משהו טוב יותר'' כמו קדשי מזבח, והקרבה כקרבן על המזבח, הרי שאינו ''משאיר אפשרות זאת באוויר", אלא מיישם אותה, ואנו אומרים כי באמת הבהמות הראויות תיקרבנה על המזבח. רבי יהושע מרחיק לכת יותר ואומר, כי אפילו אם חצי עדרו זכרים, הרי אותם זכרים, בוודאי אדם התכוון להקריבם למזבח, שזו כאמור מעלה גדולה יותר מהקדש לבדק הבית.
סברה זו של ''לא שביק איניש'' מלמדת אותנו למכסם כל דבר בחיינו. אם אפשר לעשות טוב יותר, הרי שנשאף לטוב ביותר, ולא נסתפק בפחות טוב. כמובן, אנו ''לא משתגעים'', ולא עושים כל דבר כדי להגיע ליעד זה, אבל ''בדרכים טובות'', וב''מהלכים מחושבים'' אנו צועדים ומנסים להתקרב ליעד שלנו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר