כינויי מצווה וכינויי איסור / רפי זברגר

תמורה כח ע''א-ע''ב

הקדמה

לקראת סיום חלק מהמסכתות בש''ס, דנים בדיני תערובות של הנושא עליו דנה המסכת. והנה הגענו לפרק שישי במסכת תמורה, ואנו מגיעים לעסוק בדיני תערובות של בהמות האסורות להקרבה על המזבח, עם בהמות המותרות להקרבה.
כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן:
קובעת המשנה, כי בניגוד לכל דיני "תערובות רגילים'', שם המיעוט בטל ברוב, בנושא שלנו, כאשר התערבה בהמה אסורה, אפילו עם הרבה מאוד בהמות מותרות, ולא ניכרת הבהמה האסורה, הרי שהבהמה האסורה אינה בטילה, אלא אוסרת את כל הבהמות האחרות. 
המשנה מביאה דוגמאות לאיסורים החלים על בהמה, וגורמים לכך שלא יתבטלו ברוב בהמות מותרות: 
1. הרובע – שור אשר ''רבע'' (בעילה) בן אדם נקבה. 
2. והנרבע – בהמה שנרבעה (נבעלה) ע''י בן אדם זכר. הגמרא מעמידה, כי מדובר במשנה, גם ברובע וגם בנרבע, אשר רק עד אחד העיד על המעשה. למרות שהעד אינו גורם לאסור אותם בהנאה, אך הוא אוסר אותם למזבח. 
3. והמוקצה – יוסבר בהמשך המשנה. 
4. והנעבד – כנ''ל. 
5. והאתנן – בהמה אשר נתנה כתמורה כספית למעשה זנות. 
6. ומחיר – בהמה שניתנה כשכר למכירת כלב. 
7. והכלאים – בהמה אשר נולדה מזיווג של שני בעלי חיים מסוגים שונים. כגון: שור וכבש, או כבש ועז. 
8. והטרפה – כשמה כן היא – כאשר נולד בה אחד מסימני טריפה, כגון ניקב הוושט. 
9. ויוצא דופן – בהמה אשר נולדה, לא באופן טבעי, אלא ב''ניתוח קיסרי''.
עתה מסבירה המשנה את האיסורים של מוקצה ונעבד: 
איזהו מוקצה? המוקצה לעבודת כוכבים. הוא אסור ומה שעליו מותר.
בהמה שייחדו אותה לעבודה זרה, כבר בשלב הייחוד, עוד לפני שעבדו אותה (אז היא תיקרא "תקרובת לעבודה זרה"), היא כבר אסורה מדין ''מוקצה'' לעבודה זרה. בשלב זה של מוקצה, הבהמה עצמה אסורה למזבח, אבל מה שנמצא על הבהמה אינו נאסר לבית המקדש (כמו זהב הנמצא על הבהמה, אינו נאסר לשימוש בבית המקדש וכדו').
ואיזהו הנעבד כל שעובדין אותו הוא ומה שעליו אסור.
בהמה שכבר עבדו אותה לעבודה זרה, נקראת תקרובת לעבודה זרה, ובשלב זה גם הדברים שעליה נאסרו לבית המקדש, וכמובן שהיא עצמה אסורה. 
וזה וזה מותר באכילה:
גם מוקצה, וגם נעבד, וגם כל שאר האיסורים שהוזכרו במשנה, מלבד איסור טריפה – כולם מותרים בהנאה לחולין. כל האיסור במשנה אינו אלא ל''גבוה'' (לבדק הבית ולמזבח).
 

הנושא

במסגרת איתור המקורות לדינים שלמדנו במשנה למדה הגמרא בין היתר את הברייתא הבאה:
ת"ל (ויקרא א', ב'): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. מִן הַבְּהֵמָה - להוציא רובע ונרבע, מִן הַבָּקָר - להוציא את הנעבד.
המילה ''מן'' לפני המילים: בהמה, בקר וצאן מלמד שלא כל הבהמות, הבקר והצאן מותרות להקרבה אלא יש יוצאים מן הכלל. המילה מִן לפני המילה הַבְּהֵמָה מוציאה מן הבהמות הכשרות למזבח את הרובע והנרבע. המילה מִן לפני המילה הַבָּקָר מוציאה מן הבהמות הכשרות למזבח את הנעבד. ממשיכה הגמרא ושואלת על הלימוד השני: 
מִן הַבָּקָר - להוציא את הנעבד. מתקיף לה רב חנניא: טעמא דמעטיה קרא - הא לא מעטיה קרא - ציפוי מותר.
רב חנניא מסיק מהלימוד אותו למדנו במשנה, כי הפסוק בא ללמדנו שהדברים הנמצאים מעל הבהמה הנעבדת לעבודה זרה (בלשון המשנה "ציפוי") אסורים למזבח, משמע – ללא הפסוק היינו מתירים את הציפוי. ממשיך ומקשה רב חנניא:
והכתיב (דברים י''ב, ג'): וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא - כל העשוי לשמם.
מן המילים וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא בפרשת ראה, המדבר על איסור עבודה זרה, אנו למדים כי כל דבר העשוי לשם עבודה זרה יש איסור הנאה, כולל ה''ציפוי'' של תקרובת עבודה זרה, על אחת כמה וכמה שגם התקרובת עצמה אסורה בהנאה, וכמובן שאסורה למזבח. אם כן, שואל רק חנניא, לכאורה הלימוד אשר למדנו מִן הַבָּקָר - להוציא את הנעבד מיותר? 
ההוא - לכנות להם שם הוא דאתא.
עונה הגמרא ומחדשת כי המילים וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם בפרשת ראה מלמדות אותנו הלכה אחרת. מלמדות כי יש לכנות את שמות עבודה זרה בכינויי גנאי. הגמרא מביאה מספר דוגמאות ליישום הנושא:
לבית גליא - קרינן אותו בית כריא. פני המולך - פני כלב. לעין כל - עין קוץ. 
עבודה זרה הנקרא ''בית גליא'', במשמעות של בית גבוה, מותר ואף צריך לכנותו למשל ''בית כריא'' במשמעות בית הכסא, שזה כמובן גנאי למקום עבודה זרה. כמו כן, עבודה זרה הנקראת ''פני המולך'' שם של עבודה זרה, אפשר לכנותו בביזיון ''פני כלב''. ודוגמא שלישית: עבודה זרה ''עין כל'', במשמעות שכולם רואים ועובדים לעבודה זרה זו, ניתן לכנותו ''עין קוץ'', לשון ביזוי לעבודה זו. עקב לימוד זה, אומרת הגמרא, יש צורך בפסוק שלנו. 
 

מהו המסר

מהלימוד אשר למדנו היום, כי ''יש עניין'' לכנות עבודה זרה בשמות וכינויי גנאי, נלמד את הדין השונה וההפוך ביחס לכינויים בכלל, וכינויי גנאי בפרט לחברים.
המכנה שם רע לחבירו, עובר על איסורי התורה שנאמרו לגבי המלבין פני חבירו “לא תשא עליו חטא” ו”אונאת דברים”. (הלכות דעות והלכות תשובה לרמב''ם).
אדם עובר על האיסור גם במצב שאנשים אחרים מכנים אותו בשם זה, ואפילו שהחבר בעצמו "רגיל בכך". גם בשעת תוכחה לחבר, אין היתר לכנותו בשמות גנאי.
מעיקר הדין יש איסור רק בשמות גנאי, אך רבים החמירו לא לכנות חברו בשום כינוי, גם שם שאינו גנאי, וגם במקרה והחבר מוחל ומסכים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]