גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קע"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת תמורה
דף כט ע"א

מאכלות אסורות שהותרו בשעת מלחמה - האם הותרו לגמרי או רק באין ברירה אחרת

כתיב בפרשתנו (דברים ו, י-יא): "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ וגו' לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב" וגו'. ובמס' חולין (יז.) מבואר שלמדו חכז"ל שבשבע שנים שכבשו בני ישראל את הארץ בימי יהושע הותר להם לאכול דברים טמאים, כמו שדרשו: "... דכתיב 'ובתים מלאים כל טוב', ואמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב, כתלי דחזירי ("חזירים יבשים". רש"י).

ונחלקו הראשונים לגבי היתר זה. כי כן כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ח ה"א): "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבּו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיו"ב אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו 'ובתים מלאים כל טוב' - ערפי חזירים וכיוצא בהן". מאידך כתב הרמב"ן בפרשתנו (שם) לאחר שהביא את דברי הרמב"ם: "ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם". והיינו, הרמב"ן הבין בלשון הרמב"ם - "אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים" - שהכוונה היא להתיר במצב של פקוח נפש, ולכאורה גם רעבון הוא מצב של סכנה, ואז הותר איסור זה, ועל כך כתב: "ואין זה נכון", כי הותר להם שלל אויביהם בכל מצב שלא יהיה.

אולם ה'כסף משנה' מבאר בדעת הרמב"ם בזה"ל: "וסובר רבינו, היינו דוקא היכא דלא שכיח ליה היתרא באותה שעה, אבל אי שכיח קמיה היתרא לית ליה למישבק היתרא ולמיכל איסורא, ולכן כתב: 'אם ירעב ולא ימצא מה יאכל', ואין כוונתו במי שהוא מסוכן מחמת רעבון, דהא פשיטא...", והיינו, שבמצב של פיקוח נפש אין צורך קרא להיתירא, כי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, ומה שכתב הרמב"ם: "אם ירעב ולא מצא מה יאכל", אין הכוונה ברעבון של סכנה, אלא גם בצמאון ורעבון סתמי, אלא שהיתר זה ניתן רק בדיעבד, כשאינו מוצא דבר היתר באותה שעה.

והנה, מדברי הגמרא במכילתין (כט ע"א) מצינו הערה חזקה אודות מחלוקת זו (ראה 'אהל שלמה' תולדות בעל ה'תפארת שלמה' זי"ע ח"ב בהקדמת נכדו הג"ר יצחק מרדכי הכהן ראבינאוויטש ז"ל אב"ד פלאוונא; 'כלי חמדה' פר' ויקרא אות ד מחידושי בנו), כי הנה מבואר במשנתנו (כח ע"א) לגבי בהמה המוקצה לע"ז או הנעבד שאסורה לגבוה ומותרת להדיוט, ועל כך אמרו: "מנא הני מילי, אמר רב פפא דאמר קרא (יחזקאל מה, טו) 'ממשקה ישראל', מן המותר לישראל, ואי ס"ד אסירי להדיוט, למה לי קרא ממעטינהו מגבוה", והיינו, דהנה דין זה שמוקצה ונעבד אסורים לגבוה ילפינן מדכתיב (ויקרא א, ב): "מן הבקר" - "להוציא את הנעבד", "ומן הצאן" - "להוציא את המוקצה (שם, ב), ואם אסורים להדיוט למה לי פסוק הלא נאמר אצל קרבנות 'ממשקה ישראל' ודרשינן 'מן המותר לישראל', ואלו אינן מותרים לישראל, ועל כרחך שהם מותרים להדיוט, ולכן צריך פסוק לאסרם לגבוה, ועל כך הקשו בגמרא: "וכל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא, והא טרפה דאסירא להדיוט ומעטיה קרא מגבוה, דתניא, כשהוא אומר 'מן הבקר' למטה (שם א, ג) שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטרפה", כלומר, אם כנים הדברים למה לי קרא לטריפה לאסרה לגבוה, הלא טריפה אסורה להדיוט (ועי' בהמשך הגמרא תי' לקושיא זו).

והנה לשיטת הרמב"ן אפשר ליישב קושיית הגמ' בפשטות, דאיצטריך קרא 'מן הבקר' להוציא את הטריפה, לאלו ז' שנים שכבשו וז' שנים שחלקו שתהיה טריפה אסורה לגבוה, כי ממקרא ד'ממשקה ישראל' לא היה נאסר אז טריפה לגבוה, שהרי טריפה הותרה אז להדיוט לגמרי, ומכאן לכאורה הוכחה כדעת הרמב"ם, שגם באלו השנים לא הותרה טריפה לגמרי כי אם בדלא שכיחי היתירא, ואינה נחשבת 'ממשקה ישראל', ושפיר הקשו בגמרא: "והא טריפה דאסירא להדיוט ומעטי קרא מגבוה".

ובישוב הדבר כתב בנו של בעל ה'כלי חמדה' (שם) גם לדעת הרמב"ן, על פי מה שהעלה בספר 'אהבת יהונתן' (הפטרה פר' אמור), כי היתר זה שהותר לבני ישראל מאכלות אסורות בשעת מלחמה, הוא כענין שהתירה התוה"ק יפת תואר בשעת מלחמה, וטעם הדבר, כי "לא דיברה תורה אלא נגד יצר הרע", ועל כן העלה דלא הותר מאכלות אסורות בשעת מלחמה כי אם לישראל, אבל לכהנים לא הותר - כמו ביפת תואר שאסורה לכהן. ולפי זה כתב לבאר את האמור ביחזקאל (מד, לא) בנבואת העתיד: "כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים", ותמהו בגמרא (מנחות מה.): "כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל אכלי", וזהו אחד מן הדברים שעבורם ביקשו חז"ל לגנוז ספר יחזקאל (חגיגה יג.). ולפי האמור מובן, כי לעתיד תהיה מלחמת גוג ומגוג, ואז יהיו ישראל מותרין לאכול נבילות, ומשא"כ הכהנים לא יאכלו, ושפיר אמר יחזקאל "כל נבלה וטרפה וגו' לא יאכלו הכהנים".

ולפי זה מיושבת סוגייתנו, כי אם בשעת המלחמה עדיין אסור לכהנים, שפיר אינו נחשב 'ממשקה ישראל' – מן המותר בפיך, כי טריפה אסורה לכהנים, ושפיר הקשו: "והא טרפה דאסירא להדיוט ומעטיה קרא מגבוה", כי גם בשעת המלחמה אסירא להדיוט, והיינו לכהנים. אמנם, יש להעיר ממה שנחלקו רש"י ותוס' במס' זבחים (פח.) בדבר האסור לישראל ומותר לכהנים, אם נחשב 'ממשקה ישראל', לדעת רש"י אינו נחשב 'ממשקה ישראל' כי אם דבר המותר בין לכהנים ובין ישראל, ולפי זה אתי שפיר, כי טריפה בשעת מלחמה אינה מותרת לכל, בין לכהנים ובין לישראל, ולדעת תוס' - דבר האסור לישראל ומותר לכהנים נחשב 'ממשקה ישראל' - אחרי שמותר לכהנים עכ"פ, ולפי זה לא יתיישבו הדברים, כי נבילה וטריפה בשעת מלחמה שפיר נחשבין 'ממשקה ישראל' מאחר שמותר עכ"פ לישראל (עעו"ש וכן במש"כ בפר' אחרי אות ה ובפר' ואתחנן ביישוב הערה זו).