דו משמעי / רפי זברגר

תמורה כו ע''ב - כז ע''א

הקדמה

המשנה בדף כ''ו עוסקת בלשון של תמורה. איזו לשון ''תופשת'' בתמורה, ואיזה לא.
הרי זו תחת זו, תמורת זו, חליפת זו - הרי זו תמורה.
אם היו לפניו שתי בהמות אחת הקדש תמימה, והשנייה חולין (תמימה או בעלת מום), ואמר באחד מהלשונות הללו (תחת, תמורה או חליפה) הרי הכיל את דין תמורה והפך את בהמת החולין להיות בהמת הקדש. יש לציין כי לשון זו, במקביל להכלת קדושה על בהמת החולין, משאירה את הקדושה על הבהמה הקדושה, כפי שקבעה התורה (ויקרא כ''ז, י'): לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב, וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה - וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. 
זו מחוללת על זו - אין זו תמורה.
אם אמר בלשון חילול, אין בהמת החולין הופכת להיות קדושה, כיוון שחילול אינו לשון תמורה. משמעות חילול היא לחלל את הקודש, אך מכיוון שמדובר בבהמה תמימה, אין אפשרות להפוך אותה להיות חולין, ולכן אין לחילול זה שום משמעות מעשית בתמורה. 
ואם היה הקדש בעל מום - יוצא לחולין וצריך לעשות דמים:
אם חילל בהמת הקדש בעלת מום על בהמת חולין, הרי שפעולה זו תופשת, ובהמת ההקדש אמנם מתחללת והקדושה עוברת לבהמת החולין. אבל אם בהמת ההקדשה שווה יותר מבהמת החולין, הרי שצריך לתת להקדש את ההפרש, כדי לא להפסיד את ההקדש. 
 

הנושא

שואלת מיד הגמרא על אחד הלשונות של תמורה – "תחת". 
למימרא, דתחת לישנא דאתפוסי הוא!
יוצא מהרישא של המשנה, כי הלשון ''תחת'' היא לשון תקינה ותופסת בתמורה. מיד מקשה הגמרא סתירה מברייתא:
ורמינהו: קדשי בדק הבית אמר חליפת זו, תמורת זו - לא אמר כלום,
למדנו לעיל (י''ג:) כי אין תמורה בקודשי בדק הבית, אלא רק בקודשי הגוף. לכן, אם אמר לשון תמורה (חליפה, תמורה) על קודשי בדק הבית – אין זה תופש.
תחת זו, מחוללת על זו - דבריו קיימין.
אך ממשיכה הברייתא וקובעת כי לשון ''תחת'' על קודשי בדק הבית תופש.
ואי סלקא דעתך לישנא דאיתפוסי היא, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?
ואם נאמר כמשנתנו כי הלשון ''תחת'' הינו לשון מקבילה ל''חליפה'' ו''תמורה'' מדוע יש הבדל בברייתא בין הרישא והסיפא, לכאורה גם בלשון ''תחת'' לא היה צריך לתפוש, בדומה ללשונות חליפה ותמורה?
אמר אביי: תחת - משכחת לה לישנא דאיתפוסי ולישנא דאחולי!
אביי עונה תשובה מעניינת וקובע, כי בניגוד ללשונות תמורה וחליפה, לשון ''תחת'' הינה דו משמעית. הוא גם לשון תמורה וגם לשון חילול. מיד מוכיחה הגמרא את קביעתו של אביי. 
לישנא דאתפוסי דכתיב (ויקרא י''ג, כ''ג): וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן, דאחולי דכתיב (ישעיהו, ס', י''ז): תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה.
לשון התפסה במילה ''תחת'' מוכח מדין צרעת הבהרת. הכהן אשר הסגיר את המצורע לשבעה ימים (כדי לבדוק לאחר מכן מה מצב הנגע), אכן בודק שוב לאחר ימים אלו את מקום הנגע. אם הבהרת נשארת באותו מצב ולא החמיר וגדל הנגע, הרי הכהן מטהר את הנגע ואין האדם הופך להיות מצורע. אנו רואים מכאן כי לשון ''תחת'' בפסוק זה מדבר על ''מצב שנשאר בעינו'', וזה דומה לדין תמורה, שם גם אנו משאירים את בהמת ההקדש להיות קדושה, למרות שבהמת החולין נתפשת גם בקדושה. 
לשון חילול במילה ''תחת'' מוכיח מהפסוק בספר ישעיה. בפרק זה מתאר הנביא את המצב באחרית הימים. בין היתר מתואר מצבם הכלכלי המשתפר מאוד עד כדי שבמקום נחושת יהיה לאנשים זהב, במקום ברזל יהיה להם כסף ובמקום עצים – נחושת, ובמקום אבנים – ברזל. כאן אנו רואים שהמילה ''תחת'' משמשת כתחליף, בדיוק כמו לשון חילול, שם גם המחלל הופך להיות קדוש במקום ההקדש. 
והלכך: גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה - לישנא דאתפוסי הוא, גבי קדשי בדק הבית דלא עבדין תמורה לישנא דאחולי הוא.
לאור המקורות שראינו זה עתה המלמדים כי ניתן להשתמש במילה ''תחת'' בשתי לשונות: תמורה וחילול. מסכמת הגמרא וקובעת כי בקדשי מזבח (קדשי הגוף) לא שייך דין חילול ולכן השימוש הוא בלשון התפסה, אך בקודשי בדק הבית, שם אין לשון התפסה, מילה ''תחת'' משמשת לשון חילול.  
 

מהו המסר

תשובת אביי אשר לימדה אותנו כי ניתן להשתמש באותה מילה (''תחת'') בשתי משמעויות שונות, יכולה לשמש לנו דגל ואור גם במחוזות אחרים. לפעמים אנו שומעים אמירה של מאן דהוא, ואנו ישר מגיבים בטענות נגד שונות ומשונות. אך ישנם מקרים בהם אם נבחן לעומק את השימוש של לשון הדובר, נגלה פתאום, כי כוונת המשורר הייתה שונה מזו שאנו הבנו אותה. לפעמים יש למונח מסוים מספר משמעויות. אנו הבנו זאת במשמעות אחת, אך הדובר התכוון למשמעות אחרת לגמרי. לכן, כדאי מאוד, לפני שאנו מגיבים ומתייחסים לכל אמירה, לנסות ולהבינה. לא בושה לשאול ולברר את הדובר לכוונתו. להבין ב"רחל ביתך הקטנה", למה התכוון ואיזו משמעות נתן לדבריו. רק לאחר מכן, ולאחר שהבנו באופן חד משמעי את דבריו, ניתן ואף רצוי להתייחס לדברים, והכול מתוך כבוד לכל אדם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]