דרך המלך / רפי זברגר

תמורה כד ע''ב

הקדמה

היום אנו מתחילים בסייעתא דשמייא פרק חמישי ''כיצד מערימין''. כדי להבין את המשנה הראשונה נקדים מספק הקדמות:
1. יש לתת לכהן בכור בהמה. הכהן מקריבו (אם היתה תמימה) והבשר נאכל לכוהנים. 
2. גם אם הבהמה הבכורה הייתה בעלת מום, יש חובה לתת לכהן, והוא יכול לשחוט ולאוכלו כחולין. (אך בעוד הבהמה בחיים – אסור לעבוד בה, ואסור לגזוז את שערה).
3. ''הרגע הקובע'' לגבי בכור הוא יציאת הוולד מרחם אימו. לפני כן – לא חלה קדושת בכור. 
4. מנגד, אדם המקדיש עובר בהמה במעי אימו, הרי הקדושה חלה מיד. 
5. אם בהמה קדושה בקדושה אחת, אין קדושה אחרת יכולה לחול עליה. ולכן עובר שנתקדש במעי אימו לקרבן אחר, הרי אין קדושת בכור חלה עליו עם יציאתו מרחם אימו. 
 

הנושא

כיצד מערימין על הבכור?
המשנה ''מסייעת'' לבעל בהמה העומדת ללדת בכור, לעשות מעשה שיפטור אותו מלתת את הבכור לכהן. 
בכרת שהיתה מעוברת, אומר: מה שבמעיה של זו אם זכר – עולה. ילדה זכר - יקרב עולה. ואם נקבה - זבחי שלמים, ילדה נקבה - תקרב שלמים.
אם בהמה בכרה ללדת (לידה ראשונה – לידת בכור). יכול הבעלים להקדיש את הבהמה לפני יציאת העובר מרחם אימו, ואז תחול הקדושה. אם הקדיש את העובר הזכר לעולה (עולה יש להקריב זכר) – הוולד יהיה קדוש לעולה, ואם הקדיש את הנקבה לשלמים (שלמים מוקרבים מנקבה) – הוולד יהיה קדוש לשלמים. לפי הנאמר בסעיף 5 בהקדמה, לא תחול על הבהמה הנ''ל קדושת בכור עם יציאתה/ו מרחם אימו. 
הגמרא מסייגת דין זה וקובעת כי לכתחילה אין להקדיש את העובר לשלמים, שכן, קדושת שלמים פחותה מקדושת בכור, ולכן אין ''להוריד'' מהקדושה העתידית של בכור לקדושה פחותה ממנה של שלמים. אבל אם בכל אופן הקדיש לשלמים בעודו ברחם אימו – הקדושה חלה, והנקבה תהיה קדושה לשלמים. 
אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים, ילדה זכר ונקבה -הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים.
אם מראש התנה בעל הבהמה המבכרת, ואמר שאם יהיה זכר – הריהו מוקדש לעולה, ואם תהיה נקבה – הרי היא מוקדשת לשלמים, ונולדו גם זכר וגם נקבה, הרי שהזכר יהיה קדוש לעולה, והנקבה תהיה קדושה לשלמים, כתנאו. 
ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמיו חולין.
בהמשך לתנאי לעיל, אם יצאו שני זכרים, רק אחד מהזכרים הופך להיות בקדושת עולה, שהרי כוונת הבעלים הייתה להקדיש רק בהמה אחת לעולה. אך מכיוון שאיננו יודעים איזו הבהמה שנתקדשה, אנו חוששים מספק, שמא הקדושה חלה על הבהמה השנייה, ולכן יש למוכרו לאדם החייב עולה, ולאחר שיקנה אותה, יקריבה לעולתו. המוכר יכול להשתמש בכסף המכירה לצרכי חולין. 
ילדה שתי נקבות אחת מהם תקרב שלמים והשניה תימכר לחייבי שלמים ודמיה חולין.
אותו עיקרון כמו במקרה הקודם חל גם אם נולדו שתי בהמות נקבות: קדושת השלמים חלה רק על אחת מהן, ומכיוון שאין ידוע מי מהן, אחת תוקרב לשלמים שלו, והשנייה תימכר לאדם המבקש לקנות בהמה לשלמים, ואכן יקריבנה כקרבן שלמים, והכסף יכול להשתמש לחולין. 
ילדה טומטום ואנדרוגינוס, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן:
המשנה מסיימת בדברי רבן שמעון בן גמליאל, הפוסק כי בהמות שיש ספק במינן, האם הם זכר או נקבה, כמו טומטום (אין סימני זכרות ואין סימני נקבות) או אנדרוגינוס (בעל סימני זכרות וגם סימני נקבות) אין קדושת בכור חלה עם היוולדם. לכן אין חייבים לתת אותם לכהנים. 
 

מהו המסר

הפתיח של המשנה שלמדנו היום מעורר שאלות ותמיהות. האם באמת חכמים מעודדים ''הערמה''. הרי הערמה אינה מילה עם משמעות חיובית, ומדוע חכמים מלמדים את בעל הבהמה המבכרת, טריקים וטכניקות כדי להיפתר מדין בכור.
נצטט את לשונו של הרמב''ם בפירושו על משנה זו:
ו"תחבולת ההיתר" תקרא הערמה, ושאינו להיתר תקרא מרמה. ודע שמותר להטיל מום בבכור קודם שתצא לאוויר העולם, אבל בזמן הזה שאין בית המקדש ואין שם הקרבה - סופו שיאכל במומו אפילו עמד כמה זמן כמו שבארנו:
הרמב''ם מכנה פעולה זו בשם יותר ''נעים'': ''תחבולות היתר''. לפי פירוש זה, המילה הערמה בלשון חז''ל אינה שלילית אלא פותחת פתח להיתרים במסגרת ובגבולות ההלכה. נצטט מתוך סיכום מאמרו של הרב ישראל רוזן ז''ל (נפטר בעת האחרונה) הדן בנושא ומביא דוגמאות רבות מעולמות חז''ל בשימוש טכניקה הלכתית זו:
כבר במשניות אנו מוצאים את המושג הערמה כמתן אפשרות לכתחילה להימנע ממצוות ומאיסורים. לא נלמד מכאן שראוי כל הזמן לחפש אחרי פתרונות כאלו, אבל בשעת הצורך אין בכך כל פסול. ההערמה אינה דבר פסול משום שאם הקב"ה הגדיר את תנאי המצווה באופן מסויים אז ברור שכאשר תנאים אלו אינם מתקיימים אין כל מצוה, וכמובן שאין בכך 'פירצה' השייכת רק אצל מחוקק אנושי. כמו כן, הערמות מצאנו כמעט תמיד רק בעניינים שבין אדם למקום, אך בעניינים שבין אדם לחבירו כתבה התורה ציווים כלליים על- מנת למנוע אפשרות של הערמה.
הערתו האחרונה והחשובה של הרב רוזן, קובעת כי כמעט ואין הערמה ביחסים בין אדם לחבירו, שכן, במקרים אלו, הערמה של פלוני יכולה לפגוע באלמוני, ותוצאה כזאת בוודאי אינה רצויה בשום פנים ואופן.
לכן, בין אנשים נשתדל מאוד שלא להשתמש בטכניקה של הערמה, אלא ללכת תמיד בדרך הישר, דרך המלך.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]