הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

כלל פסיקה: הלכה כרבי יוחנן

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

תמורה כו ע"א-ע"ב

אמר רבי יוחנן: בהמה של שני שותפים, הקדיש חציה שלו, וחזר ולקח חציה אחרת והקדישה - קדושה ואינה קריבה, ועושה תמורה, ותמורתה
תלמוד בבלי מסכת תמורה דף כו עמוד ב
כיוצא בה. שמע מינה תלת;
ש"מ - קדושת דמים נדחה,
וש"מ - בעלי (מומין) +מסורת הש"ס: [חיים]+ נדחין,
ושמע מינה - דיחוי מעיקרו הוי דיחוי.
 

1.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק טו הלכה ד:

בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חצייה שלו וחזר ולקח חצייה האחר והקדישו הרי זה קדשה וקריבה, אע"פ שמתחילתה דחויה היתה כשהקדיש חציה אין הדחוי מעיקרו דחוי ואע"פ שהוא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים, והרי נראית כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה.

הרמב"ם במפורש לא פסק כרבי יוחנן בסוגייתנו.

2.
כסף משנה הלכות מעשה הקרבנות פרק טו הלכה ד:

בהמת השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וכו'. בפ"ק דזבחים דף י"ב:) ובפרק בתרא דכריתות ופרק כיצד מערימין ופ"ק דקידושין דף ז') אמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ש"מ תלת שמע מינה בעלי חיים נדחים וש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושמע מינה יש דיחוי בדמים. ובפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ"ח) קאמר גמרא על מתני' דהמפריש נקבה לפסחו דשמע מינה הני תלת דר' יוחנן,
ורבינו שפסק דלא כוותיה משום דבפרק שני שעירי ([מסכת יומא דף ס"ד) פליג רב עליה דר"י ואמר בעלי חיים אינם נדחים ואמרינן בגמ' דמתני' דיקא כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי ובתר הכי מתיב מדתנן ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב בהא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא לרבי במאי פליגי אמר רבא הא אמרינן דיקא מתניתין כוותיה דרב
ובתר הכי קאמר גמרא (יומא דף ס"ה) ואיכא דקא מותיב הכי ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת הצבור וסיפא פליגי בבעלי חיים אלא לר"י מאי.
ועוד קשיא וכיון דמתניתין דיקא כרב נקטינן כוותיה
ואע"ג דמתניתין ר"פ מי שהיה טמא דייקא כר' יוחנן
י"ל דההיא כר"י דיחידאה הוא. ועוד דבפרק קדשי קדשים (זבחים דף נ"ט) [תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נט עמוד א: במאי פליגי? רב סבר: בעלי חיים אינן נדחים, ור' יוחנן סבר: בעלי חיים נידחין.] אמרינן דר"ש ב"ר ור' ישמעאל ברבי יוסי ס"ל כרב ועוד דבפרק התערובת (דף ע"ג) אמרינן דסתם מתני' דקינים כמ"ד בעלי חיים אינם נדחים. מ"כ בשם המאירי אע"פ שהוא קדושת דמים אין לשון זה ברור אצלי שהרי בשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עכ"ל:

ה"כסף משנה" מוכיח מכמה סוגיות בש"ס שהאמורא "רב" חולק על רבי יוחנן, ומשמע באותן סוגיות שיש משניות שהן "סתם" כ"רב" ולא כרבי יוחנן. וכן הוא מוכיח מכך שבסוגיה [יומא דף סה] הגמרא מתאמצת להתאים את המשנה לשיטת "רב".

3.
ונראה להוסיף: הסוגיה העיקרית שממנה מוכיח ה"כסף משנה" שלא כרבי יוחנן היא במסכת יומא:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף סד עמוד א:

אם של שם מת זה שעלה עליו וכו'. אמר רב: שני שבזוג ראשון - יקרב, שני שבזוג שני - ירעה. רבי יוחנן אמר: שני שבזוג ראשון - ירעה, שני שבזוג שני יקרב. במאי קא מיפלגי? רב סבר: בעלי חיים אינן נידחין, ורבי יוחנן סבר: בעלי חיים נידחין.

והגמרא ממשיכה בניתוח המחלוקת ביניהם.

נראה שסוגיה זו היא העיקרית בדינו של רבי יוחנן כי מובאת כאן מחלוקתו עם "רב", מה שאין כן בסוגייתנו [במסכת תמורה] שמובאת בה רק דעת "רבי יוחנן". באותה סוגיה [במסכת יומא] משמע שהלכה כרב למרות הכלל הכללי, שהלכה כרבי יוחנן נגד "רב".

4.
בכל אופן נשאלת השאלה מדוע בסוגייתנו מובאת רק דעת רבי יוחנן? ויותר מכך: מדוע לא נאמר שמכיון שסוגייתנו מביאה רק את דעת רבי יוחנן מכאן מוכח ש"עורך הגמרא" פוסק כמותו [על פי הכלל שהלכה כמי ש"סוגיה כוותיה"]?

4.1
ונראה לומר: בסוגייתנו הוזכר דין של "חציה עולה וחציה שלמים..." ואחר כך מובא דין "דומה" של שותפים. זאת אומרת, שבסוגייתנו דינו של רבי יוחנן מוזכר אגב דינים אחרים, ואילו בסוגיה במסכת יומא הדין של "דחיה" הוא הנושא המרכזי בעצמו. ולכן אין סוגייתנו נחשבת כ"סוגיה עיקרית".