הרגשת הכרת הטוב / רפי זברגר

תמורה יח ע''ב

הקדמה

למדנו בתחילת פרק שלישי את המשנה הפותחת את נושא הפרק העוסק בוולד ותמורה של הקרבנות השונים. 
גם וולד הנולד מן הקרבן, וגם תמורת הקרבן המקבלת דין של קדושת הגוף, בעצם ''ממשיכים'' מכוח המקור (האמא, או ''הקרבן הממיר'') ומוקרבין על המזבח באותם דינים כמו המקור.
אלו קדשים שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן.
המשנה פותחת בתיאור וולד ותמורה הזהים לגמרי ל''קרבן המקור''.
ולד שלמים, ותמורתן ולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם - הרי הן שלמים.
בקרבנות שלמים, שהם קדשים קלים, תמורתם וולדותיהם, והנולדים מוולדותיהן ''עד סוף כל הדורות'' מקבלים את דין שלמים של קרבן המקור. רוב קרבנות השלמים מיוחדים במספר הלכות: בשרם נאכל ע''י הבעלים לשני ימים ולילה, והאימורים (החלקים הפנימיים) נשרפים על המזבח, וכמובן דמם נזרק על המזבח.
וטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק:
כמו "קרבן שלמים המקור" אשר טעון סמיכה (ידי הבעלים על הקרבן), ונסכי יין, כך גם התמורה והוולדות, וולדי הוולדות של השלמים טעונים סמיכה ונסכים. 
הגמרא על משנה זו לומדת דינים אלו מפסוק בתחילת ספר ויקרא (ג', א') העוסק בדיני שלמים: וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה'.
המשנה השנייה בפרק (י''ח.) מלמדת כי הדין שלמדנו במשנה הראשונה אינו אלא לדעת חכמים, בניגוד לדעתו של רבי אליעזר, כהסברו של רבי שמעון שם. 
 

הנושא

נתמקד במשנה הבאה (יח:) העוסקת בקרבן תודה אשר גם הוא חלק מקרבנות שלמים. לקרבן תודה יש מספר דינים ייחודיים השונים משאר קרבנות שלמים.
1. נאכל ליום ולילה בלבד, בניגוד לשלמים רגילים הנאכלים לשני ימים ולילה. 
2. מחייב הבאת ארבעים לחמים ביחד עם הקרבן. 
a. שלושה סוגים של מצה: סלת מורבכת, חלות מצות ורקיקי מצות. עשרה לחמים מכל סוג 
b. סוג אחד של חמץ: חלות חמץ. 
c. כמות הקמח מתחלקת חצי למצה וחצי לחמץ, כך שכל חלת חמץ גודלה פי שלושה מגודל חלת מצה.
d. מכל אחד מארבעת הסוגים, המקריב אוכל לחם אחד, ושאר תשעת הלחמים מכל סוג נאכלים על הכוהנים. 
קרבן תודה מובא כהבעת תודה לאדם שנעשה לו נס. הגמרא מציינת ארבעה ניסים שעליהם מביאים את הקרבן: יורדי הים, הולכי מדברות, חולה שנתרפא וחבוש שהשתחרר מבית האסורים. 
ולד תודה ותמורתה, ולדן, ולד ולדן עד סוף כל הדורות - הרי אלו כתודה, ובלבד שאין טעונין לחם:
קובעת המשנה כי וולד תודה וגם תמורת תודה דינם כ''בהמת המקור'' כמו שלמדנו במשנה הראשונה, מלבד דין אחד, שהם אינם מביאים לחמים. 
מנא הני מילי?
שואלת הגמרא מהו המקור להבדל בין תמורה ווולד תודה, לדורות הבאים של תמורה וולד תודה?
דתנו רבנן: מהו אומר (ויקרא, ז, י''ב): אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. יַקְרִיבֶנּוּ - מפריש תודה ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, מנין שאיזו שירצה יקריב ולחמה עמה? תלמוד לומר: תּוֹדָה יַקְרִיבֶ[נּוּ] 
אם עומדות לפני אדם שתי בהמות אשר הופרשו לקרבן תודה. הבהמה המקורית שאבדה לאחר שנמצאה, והשנייה אשר הובאה כתחליף לראשונה לאחר שנאבדה (לפני שמצאו את הראשונה) – לומדים מן המילים תּוֹדָה יַקְרִיבֶ[נּוּ] כי יכול להקריב איזה קרבן שירצה מבין שני הקרבנות. 
יכול תהא שניה טעונה לחם? תלמוד לומר: יַקְרִיבֶנּוּ - אחת ולא שתים.
ממשיכה הברייתא ושואלת, אם לאחר שהקריב את הראשון, מקריב את הקרבן השני. האם גם בקרבן זה יביא ארבעים לחמים כמו שהביא לקרבן הראשון? עונה הגמרא מסוף המילה יַקְרִיבֶנּוּ אנו לומדים כי מביאים לחמים רק לקרבן הראשון ולא לשני. 
מנין לרבות ולדות תמורות וחליפות? תלמוד לומר: אִם עַל תּוֹדָה 
ממשיכה הגמרא ומקשה, מניין שניתן להקריב גם את וולד קרבן תודה וגם את ''חליפתה'' (המצב המתואר לעיל בו הפרישו קרבן נוסף לתודה לאחר שנאבדה הבהמה הראשונה שהופרשה לקרבן תודה) – עונה הגמרא כי המילה אִם מלמדת כי ניתן להקריב גם וולד ותמורת קרבן תודה. 
יכול יהו כולן טעונות לחם? תלמוד לומר: עַל זֶבַח הַתּוֹדָה - תודה טעונה לחם, ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם:
מסיימת הברייתא ושואלת האם וולד תודה ותמורת תודה חייבים גם בלחמי תודה? ועונים כי מתוספת ה' במילה הַתּוֹדָה לומדים כי רק "קרבן תודה מקורי" חייבים בלחמים אבל וולד הבהמה ותמורתה אינם חייבים בלחמים. 
 

מהו המסר

נאמר במספר מקומות בחז''ל כי כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם. יש לכך מקורות מפסוקים, אבל נראה כי אפשר להבין זאת מסברה פשוטה – אמירת תודה לא תיעלם לעולם. תמיד נרצה להודות למי שעושה לנו טוב, ואין מי שעושה יותר טוב מבורא עולם. לכן פוסקת המשנה כי ניתן להקריב קרבן תודה גם מוולד תודה וגם מתמורתה.
הלחמים כאמור ניתנים ברובם לכוהנים (שלושים וששה) וארבעה נאכלים ע''י הבעלים ומכריו. לאחר שכבר הקרבנו את הקרבן המקורי, עשינו ''סעודת הודיה'' הפרשנו לכוהנים משרתי  מקדש ה', הזמנו את כל היקרים לנו, הרי ש''יצאנו ידי חובה'' פרהסיה של המצווה. כל שנתר לנו הוא להודות, לחזור ולהודות ולהרגיש הכרת הטוב גדולה למי שאמר והיה העולם הנותן לנו כל טוב.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]