רצינות שעברה זמנה / רפי זברגר

תמורה יז ע''א

הקדמה

נלמד את המשנה המתחילה בסוף דף ט''ז וגולשת לדף י''ז, העוסקת ביחס בין ''קדשים רגילים'' (הקדשת בהמה ישירות לקרבן) לבין תמורה (קדושה הבאה מחמת המרת קדשים בחולין).
 

הנושא

חומר בקדשים מתמורה, וחומר בתמורה מוקדשים. חומר בקדשים מתמורה:
ישנן חומרות בקדשים יותר מבתמורה, ויש גם להיפך: חומרות בתמורה יותר מבקדשים. נתחיל עם חומרות הקודשים. 
שהקדשים עושין תמורה, ואין תמורה עושה תמורה.
דין שפגשנו כבר מספר פעמים לעיל (במקור נלמד במשנה בדף י''ב.), המלמד אותנו כי תמורה חלה רק על קדשים, אך לא חלה על תמורה. כלומר, אם בהמה נתקדשה מכוח העובדה שהמירו אותה על בהמת קדשים אחרת, הרי שבהמה זו אינה יכולה לשמש כבהמת קדשים להמיר עליה בהמת חולין אחרת. 
הצבור והשותפים - מקדישין אבל לא ממירין.
גם בנושא זה עסקנו בפרק הקודם (י''ג.). ציבור או מספר שותפים יכולים להקדיש בהמה לקרבן, אך אינם יכולים להמיר את הבהמה שכבר נתקדשה קודם לכן. 
ומקדישים עוברין ואברים, אבל לא ממירין.
זו דעת תנא קמא במשנה בדף י. כי למרות שניתן להקדיש איברים ועוברים אך לא ניתן להמיר איבר ועובר בקודשים, ולא בהמה שלמה באיבר או עובר של קודשים. (בניגוד לדעת רבי יוסי המתיר להמיר בהמת קודשים באיבר של חולין).
חומר בתמורה מוקדשים: שהקדושה חלה על בעלת מום קבוע, ואין יוצא לחולין לגזוז וליעבד.
ועתה עוברת המשנה לחומרות בתמורה יותר מקודשים: תמורה חלה גם על בהמה בעלת מום קבוע והופכת אותה להיות קדושה , וכבר הזכרנו לעיל כי בבהמה רגילה אין אפשרות להקדיש בעלת מום קבוע להיות קדושה לקרבן. וכן, הקדושה החלה על בהמת בעל מום היא כמו קדושת הגוף, שאם פודים אותה, אין היא הופכת להיות בהמת חולין לגמרי, אלא אסור לעבוד בה, ואסור לגזוז את שערה. כל זאת בניגוד לבהמה בעלת מום שהקדישו אותה, אשר הופכת להיות קדושה בקדושת דמים. לכן, אם פדו אותה היא הופכת להיות בהמת חולין לכל דבר ומותר גם לעבוד בה ולגזוז את שערה. 
ר' יוסי בר' יהודה אומר: עשה שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין.
רבי יוסי בנו של רבי יהודה מוסיף עוד חומרה בתמורה על קודשים רגילים: אדם הממיר בשוגג דינו כמו ממיר במזיד, מה שאין כן בהקדשת בהמת בעלת מום לקרבן – אם הקדיש בהמת בעלת מום בשוגג דינו שונה מהקדש בהמת בעלת מום במזיד. בתחילת הגמרא נלמד מקור דינו של רבי יוסי מן הפסוק של תמורה (ויקרא, כ''ז, י'): לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב, וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה - וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. המילה יִהְיֶה מלמדת לדעת רבי יוסי, כי דין שוגג בתמורה כדין מזיד. 
הגמרא מביאה ששה הסברים להסבר שוגג ומזיד בשיטת רבי יוסי. במאמר זה נתמקד בהסבר השישי והאחרון:
רב ששת אמר: באומר אכנס לבית זה ואקדיש ואמיר מדעתי, ונכנס והמיר והקדיש שלא מדעתו. גבי תמורה - לקי גבי קדשים - לא לקי:
רב ששת מעמיד את שיטת רבי יוסי במקרה ואדם ביקש להמיר בדעת שלימה, וכך נכנס לביתו במחשבה זו. אך כשהיה בתוך הבית, המיר בפועל שלא מדעת [נשתטה או משהו בדומה לכך]. אם מדובר בתמורה – הרי שמעשה זה, למרות היותו ''בשוגג'' ובלא דעת – נחשב ותקף, ולכן הבהמה מתקדשת והאדם לוקה על עבירת הלאו. לעומת זאת ב''קודשים רגילים'', אם אדם הקדיש בהמה בעלת מום שלא מדעת, הרי מעשה זה אינו תקף, הבהמה לא קדושה, ולכן גם האדם אינו לוקה על מעשהו. 
ר' אלעזר אומר: הכלאים והטרפה והיוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין.
המשנה פתחה בהבדלים שיש בין קודשים רגילים לתמורה, והמשנה מסיימת בדעתו של ר' אלעזר המציג דינים שווים בין קודשים לתמורה, בכך שאינם מתקדשים בקדושת הגוף בקודשים רגילים, וגם אינם יכולים להמיר חולין לקודשים. 
הפסולים הם: כלאיים (בהמה אשר נולדה מזיווג של שני מינים), טריפה (בהמה אשר למשל ניקב קנה שלה, ולא תאריך חיים יותר משנה), יוצא דופן (בהמה אשר נולדה ב''ניתוח קיסרי''), ושני סוגי בהמות שאינם מזוהים מינית: טומטום (אין לו סימני זכרות וגם לא סימני נקבות) ואנדרוגינוס (יש לו גם סימני זכרות וגם סימני נקבות).
 

מהו המסר

רב ששת בדינו של רבי יוסי, קבע כי תמורה חלה באדם שהמיר גם ללא דעת, עקב כך שזמן מה לפני כן, היה בדעתו להמיר ולעבור בדעת גמורה ושלימה על איסור תמורה המפורש בתורה. אמנם דין זה נלמד מתוך הפסוק כדלעיל, אך ניתן ואף רצוי להבין ולהשכיל טעמו של רבי יוסי לפי הסבר רב ששת.
גם אם אנו עושים ''דברים שטותניקיים'', הרי שיש לבחון האם ''הייתה רצינות'' בתהליך שלפני כן. אם אמנם הייתה רצינות, והיה רצון לבצע את המעשה, הגם שהוא אסור, הרי שאפילו אם לאחר מכן בוצע המעשה בלא דעת, אנו מייחסים את המעשה למחשבה המקורית והרצינית שהייתה לבעל ומחשיבים את המעשה לתקף, ואף לוקין עליו.
יישום הלכה זו בחיינו, מחייב אותנו להיות רציניים בכל תהליך שאנו עוברים בחיים. לבחון, לשקול ולהחליט במודעות שלימה מה לעשות ואילו דברים להימנע מעשייתם. ואז – גם אם בהמשך הדרך נגיע למצב של ''חוסר שליטה'', וחוסר מודעות, הרי ש"ההכנות הטובות" שביצענו קודם לכן, "יסייעו" לנו בהמשך.
אמנם בקרבנות ידוע הכלל של ''עבר זמנו בטל קרבנו'', אבל לנושא המודעות והרצינות נוכל לומר כמעט את ההיפך. רצינות שעברה זמנה – חיה, קיימת ונושמת, גם אם היום ישנה רצינות פחותה ומזערית.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]