אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"לא תיהוי בי עבורי אחסנתא"
המקדיש את נכסיו לצדקה כדי שלא יירשום בניו שסרו מדרך הישר - רוח חכמים נוחה הימנו?
בארה"ב של לפני כיובל שנים חי לו בעושר גדול יהודי שומר תורה ומצוות ומדקדק בקלה כבחמורה. בעושר כתבנו אך לא באושר, לצערו ויגונו כי רב שנים משלושת בניו פרקו מעליהם עול תורה ומצוות, עד כדי שהיו מחללים שבת בפרהסיא רח"ל. כמובן שילדיהם שכבר לא חונכו על ברכי התורה והמצוות כבר הרחיקו לכת עוד יותר, עד שאל הסב הכאוב הגיעה שמועה כי אחת מנכדותיו אף נישאה לנכרי ל"ע. קרן האור היחידה בחייו היתה מבן אחד שנותר לפליטה רוחנית. לכשזקן, החליט אותו יהודי לערוך צוואה ובה הוריש את מרבית הונו לצדקה, כשמהנותר הוריש לילדיו – שהיו כבר עשירים בפני עצמם, סכום של אלף דולר לכל אחד, וסכום נוסף אף לילדיהם-נכדיו, אותו יקבלו הנכדים לכשיינשאו – אם יינשאו ליהודי. את בנו שומר התורה ומצוות מינה לנאמן הצוואה והאחראי לקיומה.
לאחר שערך את צוואתו, שמע כי חכמינו ז"ל לא היתה דעתם נוחה מהמעביר את בניו מירושתם אף אם אינם נוהגים כשורה – שמא בעתיד יצא זרע כשר מבנים אלו. כיון שכך, עמד ופנה אל מרן הגאון רבי משה פיינשטיין, שיחווה את דעת תורתו – אם נהג כראוי או לא.
רבי משה ("אגרות משה" חושן משפט חלק ב, נ) דן בדברים בהרחבה ופותח בסוגייתנו – עליה שמע אותו יהודי, ובה אמר שמואל לתלמידו רב יהודה שלא יהא חלקו ב'עבורי אחסנתא' – בצוואה המעבירה נכסים מבן אחד למשנהו, אפילו כאשר האב מעביר נכסים מבן רע לבן טוב. דברי שמואל האלו אף נפסקים להלכה ברמב"ם (נחלות ו, יא) ובשולחן ערוך (חושן משפט רפב, א) שמדת חסידות שלא להעיד בצואה שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה.
ברם, ב"קצות החושן" (שם, ב) מביא מה"תשב"ץ (חלק ג, סימן קמז) המצטט את טופסי השטרות שהיו עורכים הראשונים ושם כתוב בשם 'גאון', שאם משיירים לבן אותו מעבירים מהנחלה סכום של ארבעה זוז, שוב רוח חכמים נוחה מהמוריש. את דברי ה"תשב"ץ" האלו מביא אף ה"חתם סופר" (חושן משפט קנא), והוא מוסיף שבתשב"ץ מובא בשם אותו גאון, שאם משיירים לבן רק רביע זוז – אין רוח חכמים נוחה מהעברת הנחלה, אלא כשמשיירים ארבעה זוז שהם דבר חשוב. החתם סופר מקשה על הדברים ממסכת כתובות (נג, א) שם משמע שאפילו מקצת מהנכסים אסור להעביר מאחד הבנים, ומכל מקום מסיק שדעתם של הגאונים רחבה מדעתנו, וכלומר שאם הם הסיקו שבאופן זה רוח חכמים נוחה הימנו, הרי שכך הוא.
כיון שכך – ובפרט כשהאב הותיר לכל אחד מבניו אלף דולר שהם סכום חשוב ומכובד הרבה מעבר לארבעה זוז (בפרט באותם ימים כשהדולר טרם נשחק וערך הקניה שלו היה עצום - אנשים החשיבו אז כל דולר בודד), סבור הגר"מ שהאב נהג כשורה כאשר העביר את ילדיו מרוב נחלתו כשהותיר את רוב הונו לצדקה.
הגר"מ מוסיף לדון, שמא בשאלתנו הנושא שונה לגמרי מדברי הגמרא, שכן בנידוננו האב לא העביר את הירושה מאחד מבניו אל בן אחר, אלא לקחה מכולם והעבירה לצדקה, ובאופן זה יתכן שודאי שיכול לעשות זאת, שהרי בניו לא עדיפים עליו בעצמו שיכול אף בחייו לתת את רוב מעותיו לצדקה – אף אם לא את כולם, שכך למדו בערכין (כח, א) מהפסוק (ויקרא כז, כח) "אך כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו", ודייקו בגמרא – 'מכל' אשר לו ולא כל אשר לא, שהמקדיש את כל הונו, לא חל נדרו. ומכל מקום מי שייתן את רובו הונו לצדקה, ודאי שיחול נדרו ואם כן אף בירושה יכול לנהוג כך.
אך הגר"מ מסייג את הדברים שיתכן שיכולתו של האדם לתת לצדקה, היא רק כאשר הוא אינו עושה זאת על מנת להעביר את בנו מנחלתו, אך אם עושה זאת על דעת כן – שוב אין זה ראוי. ראיה לדברים הוא מביא מסוגייתנו בה יש שדרשו לגנאי את יוסי בן יועזר שהעביר את בנו מנחלתו, והוא הלא הקדיש את כל נכסיו, והרי שאף כשמקדיש את נכסיו אם עושה כן רק כדי להעביר הבן מהנחלה – אין זה ראוי. אך מכל מקום כאשר מותיר קצת – לא גרע מהמעביר בן מנחלתו ומשאיר לו שיוער חשוב שרשאי לעשות כן – כאשר כתב התשב"ץ.
להלכה מוסיף הגר"מ נקודה נוספת, שבנידון שלפנינו כשבניו של אותו אדם פרקו לגמרי עול תורה ומצוות, השאלה אינה קיימת כל עיקר, שכיון שאינם מחנכים את בניהם לתורה ולמצוות, אין לחשוש שמא ייצא מהם זרע כשר, וכל נידון הגמרא הוא רק באופן שהבן אינו זהיר כל כך במצות אבל הוא מאמין בה' ובתורתו ומחנך את בניו ללכת בתורת ה' ולשמר מצוותיו שבזה יש ודאי ספק שמא ייצא ממנו זרע כשר בעתיד, אבל לא במי שרחק לגמרי מדרך הישר, שאז זה ספק רחוק, ולכך נמצא שודאי נהג האב יפה כאשר עשה כפי שעשה.
