מהו לשון קרבן?

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

תמורה יג ע"א

בגמרא נאמר שלדעת רבי שמעון כל מה שאדם מקדיש לבדק הבית נקרא "קרבן", ואילו לדעת חכמים מה שאדם מקדיש לבדק הבית לא נקרא "קרבן לה'", אלא יכול להיקרא "קרבן ה'".

"קרבן" הוא מלשון קריבה ואחדות, כמו שכתב הרמב"ן (תחילת ויקרא) ומלשון התקרבות לה', כמו שכתב המהר"ל (גבורות ה' פרק ח). על פי זה ניתן לבאר שהמחלוקת ביניהם היא: מהי הקרבה הדרושה כדי לקרוא בשם "קרבן לה'"

לדעת רבי שמעון כל מה שאדם נותן מעצמו או מרכושו מקרב אותו לה', שכן ההקרבה מקרבת את המקריב. כך נאמר גם במדרש (מדרש תנאים לדברים פ"ה) שכשאדם סובל ייסורים עבור קיום מצווה גורם לו הדבר להרבות באהבת ה': "מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שקראתי את התורה... אשר הכתי בית מאהבי המכות האלו גרמו לי לאהוב את אבי שבשמים."

אולם לדעת חכמים דווקא קרבן שקרב על המזבח מקרב את האדם לה', כפי שמסביר הרמב"ן (הנ"ל) שעיקר התועלת של הקרבן היא במחשבה של האדם "שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו." אמנם גם הם מודים שמתנה שאדם נותן לבדק הבית נקראת "קרבן ה'", כי היא אכן קצת מקרבת את האדם, אולם קרבה חיצונית זו אינה נקראת "קרבן לה'", כי רק קרבן שקרב על המזבח יש בכוחו לזעזע את האדם ולקרב את פנימיותו לה'.