הקשבה טובה / רפי זברגר

תמורה יג ע"א

הקדמה

נלמד את המשנה בדף שלנו המביאה מספר כללים במבנה דומה, המציינים תוקפם של ביצוע פעולה אחר אותה פעולה.
רוב הדינים (6) במשנה אינם שייכים למסכת, אך לקראת סופה דנה המשנה גם בנושאי תמורה הקשורים למסכת. 
 

הנושא

אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון.
מדומע הינה תערובת של תרומה בחולין, שהיחס ביניהם הוא פחות מ-1/100 של חולין בתרומה. ביחס זה אין התרומה מתבטלת והתערובת אסורה לזרים, ומותרת רק לכוהנים כמו התרומה עצמה. פוסקת המשנה שאם נפלה סאה מתוך תערובת מדומעת לתוך חולין אחרים, אין צורך שיהיו בתערובת החדשה מאה סאין של חולין על מנת לבטל סאה זו, אלא רק מספיק שיהיה פי מאה מכמות התרומה המקורית של התערובת הראשונה. 
ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון.
שאור של תרומה יכול לחמץ תערובת של חולין, אפילו אם היחס קטן מ-1/100, ואזי התערובת הופכת להיות תרומה ואסורה לזרים. אם לקחו סאה מתערובת זו לתוך חולין אחרים, אין החולין נהפכים לתרומה, אלא אם כן יש בסאה כמות מספיקה של שאור התרומה, אשר יכול להחמיץ גם את התערובת השניה. 
ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון.
מדובר במי מקווה אשר צריכים להיות בכמות של ארבעים סאה מי גשמים. אם הכמות הייתה קטנה מארבעים סאה ונפלו לתוך המקווה מים שאובים, באופן עקרוני המקווה פסול. לפי פירוש האחרון בגמרא, מדובר בהכנסה של שלושה לוגים של מים שאובים שהוכנסו למקווה זה (תכולתו קטנה מארבעים סאה) בשלושה כלים או פחות, כך שבכל כלי היתה סאה אחת או יותר – במקרה זה המקווה פסול. 
ואין מי חטאת עושין [נעשין] מי חטאת אלא עם מתן אפר.
מי חטאת הם מי מעין מעורבים באפר פרה אדומה. כדי להכשיר מים אלו, יש לשפוך את מי המעיין אל הכלי, ורק לאחר מכן להוסיף את אפר פרה אדומה. כך, ורק כך נהפכים המים להיות מי חטאת המטהרים טמא מת. 
ואין בית הפרס עושין בית הפרס.
בית הפרס הוא שדה חרושה עם עצמות של קבר. למרות החרישה אנו חוששים כי נשארה עצם של המת בגודל שעורה המטמאת במגע ובמשא, ולכן גזרו חכמים כי שדה זה ייקרא בית הפרס, וייטמא עד מרחק של מאה אמה מן הקבר המקורי. לפי הסבר הגמרא, מדובר במשנה במקרה שלאחר היווצרות שדה בית הפרס, חרשו שוב את השדה הזאת עם שדות אחרים הסמוכים לה – דין בית הפרס, יחול גם על שני שדות הסמוכים לה, כל שדה - עד מרחק של מאה אמה. 
ואין תרומה אחר תרומה.
הדין השישי והאחרון לפני דיני תמורה עוסק בעיקר דין תרומה: אם תרם מפירותיו והפריש לכהן, ולאחר זמן חזר ותרם מאותם פירות, אין התרומה השנייה חלה כלל וכלל. 
ואין תמורה עושה תמורה.
דין זה הוזכר כבר לעיל במסכת, ומשמעותו כי בהמת חולין שהפכה להיות קדושה בעקבות התמורה, היא עצמה אינה יכולה להיחשב כקודשים ושוב להמיר עליה. הגמרא (י''ג.) מביאה מקור מן הפסוק של תמורה: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב, וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה - וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. מכך שכתוב וּתְמוּרָתוֹ בלשון יחיד ולא בלשון רבים (ותמורותיו) לומדת המשנה כי בהמה שנהייתה קדושה מכוח תמורה, אינה יכולה להמשיך ולהפוך בהמה אחרת להיות קדושה מכוח תמורה נוספת. 
ולא הולד עושה תמורה, ר' יהודה אומר: הולד עושה תמורה.
בנושא ולד בהמת הקדש ישנה מחלוקת תנאים. תנא קמא פוסק מכוח אותו פסוק לעיל, מן המילים וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ כי דווקא הבהמה עצמה יכולה לעשות תמורה (הוּא) ולא וולד הבהמה, למרות שגם הוולד נתקדש בקדושת הגוף. 
לעומתו, סובר רבי יהודה כי ניתן להמיר על וולד בהמה קדושה, הוא לומד זאת מן המילה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ , המילה יִהְיֶה מרבה את הוולד. 
אמרו לו: הקדש עושה תמורה, ואין הולד עושה תמורה:
תנא קמא עונה לרבי יהודה בקביעה כי רק הקדש יכול לעשות תמורה ולא וולד. 
 

מהו המסר

יש להבין מה מוסיף תנא קמא בתשובתו לרבי יהודה, הרי שני הדינים הנאמרים במשפט זה כבר נאמרו לעיל: העובדה שהקדש עושה תמורה נלמד מעיקר דין הקדש, וכן ניתן ללמוד זאת בדרך שלילה מהדין הקודם: ואין תמורה עושה תמורה - תמורה אינה עושה תמורה אך ''הקדש רגיל'' עושה תמורה. וכן, הדין שהוולד אינו עושה תמורה נאמר במפורש בדברי תנא קמא לעיל. אם כן, מה הוסיף תנא קמא במשפט האחרון הזה?
כנראה יש לומר, כי משפט זה בעצם מהווה השלמת הדין של תנא קמא לעיל באופן הבא: אין וולד עושה תמורה, וכל זאת מדוע? מכיוון שהקדש עושה תמורה ואין וולד עושה תמורה. שני המשפטים לא נאמרו אחד אחרי השני, כיוון שהמשנה רצתה קודם לכל ללמד את המחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה. ורק לאחר מכן, המשנה מפרטת ומנמקת את דעתו של תנא קמא, בקביעה ההחלטית כי רק הקדש עושה תמורה ולא הוולד יכול לעשות תמורה, מכוח הפסוק שלמדנו בגמרא.
ניתן ללמוד מכך כי כאשר מציגים דעות שונות של חכמים או אנשים אחרים, הרי שיש להקדים ולומר מהו בדיוק מחלוקתם, ללא נימוקים וללא הסברים. רק לאחר מכן, יש להרחיב ולהסביר מה שורש המחלוקת, ומה המקורות של כל אחד מן הדעות.
לימוד זה יכול גם ללמד אותנו להקשיב יותר טוב. לא לקפוץ ישר ולשאול מה כוונת המשורר. לשמוע, להבין, להפנים, ורק לאחר מכן ניתן ואף רצוי, לשאול. השאלה לא צריכה לקנטר או חס וחלילה להעליב, אלא רק במטרה להבין יותר טוב את הצד השני.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]