סיוע כברירת מחדל / רפי זברגר

תמורה יא ע"ב

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם את שיטת רבי יוסי החולק על תנא קמא וסובר כי ממירין אברים בשלימים, אבל לא שלימים בהן. כלומר, לשיטתו, ניתן לומר רגל זו של בהמת חולין תהיה תמורה תחת בהמה של קודשים, והתוצאה תהיה שכל בהמת החולין תיהפך להיות קדושה בתהליך התמורה. למדנו גם במשנה את הוכחת רבי יוסי:
והלא במוקדשין, האומר רגלה של זו עולה - כולה עולה, אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו - תהא כולה תמורה תחתיה. הסברנו שם כי רבי יוסי מתבסס על הדין בקודשים ללא תמורה. שם למדנו כי אדם המקדיש רגל של בהמה, הרי הקדושה מתפשטת על כל הבהמה וכולה נעשית קדושה. כך גם כאן בדיני תמורה, טוען רבי יוסי, כי הממיר בהמת הקדש על איבר של חולין, הרי שהתמורה מחילה את הקדושה על כל בהמת החולין ולכן התמורה חלה. היום נדון במחלוקת תנאים בראייתו של רבי יוסי, המובאת בתחילת עמוד ב'. 
 

הנושא

תנו רבנן: יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה? תלמוד לומר (ויקרא כ''ז, ט'): וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. מִמֶּנּוּ לַה' - ולא כולו לה'.
הפסוק המצוטט בברייתא הינו הפסוק הקודם לדיני תמורה בפרשת בחקתי. יש שני חלקים לפסוק שלכאורה סותרים זה את זה.
כתוב מִמֶּנּוּ לַה' וניתן לדרוש דווקא ממנו ולא כולו לה' וזה לכאורה סותר את דברי רבי יוסי הסובר שקדושת הרגל מתפשטת לכל הבהמה כולה. ומתוך המילים יִהְיֶה קֹּדֶשׁ ניתן לכאורה לדרוש כי כולו צריך להיות קודש לה' כמו שסובר רבי יוסי (קדושה מתפשטת בכולה). ב"מתח" הזה שבין שני החלקים הללו נמצאת מחלוקת התנאים בברייתא. 
יכול תצא לחולין? תלמוד לומר: יִהְיֶה קֹּדֶשׁ, הא כיצד? תימכר לצרכי עולות ודמיה חולין, חוץ מדמי אבר שבה, דברי רבי מאיר ורבי יהודה.
אין אפשרות לפדות את רגלה של הבהמה אשר הוקדשה לעולה, מכוח המילים יִהְיֶה קֹּדֶשׁ המלמדים שאין אפשרות לפדות את הרגל, אלא היא קדושה בקדושת הגוף. לכן מציעים רבי מאיר ורבי יהודה למכור את הבהמה אשר רגלה הוקדשה לעולה, לאדם הצריך להקריב קרבן עולה. המוכר יוכל לקבל מהקונה כסף עבור כל הבהמה מלבד דמי רגלה, (הקדושה כבר בקדושת עולה לפני המכירה), וכך הקונה יוכל להשתמש בבהמה לצורכי עולתו. בכל מקרה, רבי מאיר ורבי יהודה סוברים כי הקדושה החלקית על רגלה של הבהמה חלה, ואינה מתפשטת לכל הבהמה כולה. 
ור' יוסי ור' שמעון אומר: מנין לאומר רגלה של זו עולה שכולה עולה, שנאמר כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' כשהוא אומר יִהְיֶה קֹּדֶשׁ - לרבות את כולה. 
רבי יוסי ורבי שמעון מיישבים את ה''מתח'' בין שני החלקים ופוסקים כי כאשר הקריב את הרגל לעולה (במשמעות המילים כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה'), תתפשט הקדושה מן הרגל לכל הבהמה כולה, וזו משמעות המילים יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. לכן פוסקים רבי יוסי ורבי שמעון כי אין צורך למכור את הבהמה לצורכי עולה, אלא היא כולה נהפכת להיות עולה. 
יש להבין מדוע מציעים רבי מאיר ורבי יהודה למכור את הבהמה ל''צורכי עולה'', הרי גם המקדיש בעצמו יכול להוסיף ולהכיל קדושה על כל הבהמה, בנוסף לרגל שכבר הקדיש קודם לכן? אלא יש כנראה לתרץ כי זו בבחינת ''עצה טובה קמשמע לן''. כלומר, אם המקדיש את רגלה של הבהמה לעולה מעוניין לקבל כסף תמורת שאר חלקי הבהמה, הרי הוא יכול למכור את הבהמה ללא הרגל, כפי שהוצע בדברי רבי מאיר ורבי יהודה. אבל אם ירצה, יכול גם הוא להקדיש את כל שאר חלקי הבהמה, וכך להפוך את כולה להיות בקדושת עולה ולהקריבה. 
 

מהו המסר

תשובה שהובאה לעיל בשיטת רבי מאיר ורבי יהודה מלמדת אותנו כי יש לתת עצות לאנשים כברירת מחדל. שהרי היינו יכולים לומר בשיטתם רק את עיקר ההלכה שקדושת הרגל אינה מתפשטת בכל הבהמה, והיינו יכולים להסיק לבד כי ישנן שתי אפשרויות: או להקדיש את כולה מבלי לקבל תמורה, או למכור את שאר חלקי הבהמה לצורכי עולות, ואז להרוויח מכך. רבי מאיר ורבי יהודה קובעים כברירת מחדל כי ניתן למכור לאחרים, ובכך גורמים לרווח למקדיש/מוכר.
נוכל לקחת מכאן עצה לחיים. לחפש תמיד את הדרך כיצד לסייע ולעזור לאחרים, ולראות זאת כברירת מחדל בחיים.
אמר הרבי מקרלין (סטולין) ביחס לשיטת חב''ד אשר שלח שליחים לרחבי העולם: אני לא אומר לכם ללכת לתחנה המרכזית או לקניון ולקרב שם יהודים. וממשיך הרבי מקרלין: אני לא אומר לכם ללכת לעמוד בבתי חולים או בשדות תעופה (כשיטת חב''ד). אבל אם זימנה ההשגחה וכבר נקלעתם למקום כזה, אם אתם בתחנה מרכזית בדרך לאן שהוא, אם אתם בבית חולים כי האשה ילדה, אם אתם במטוס או בקופת חולים, או בכל מקום ציבורי אחר, אתם בין כה שמה, ונתקלתם ביהודי אשר צריך עזרה כלשהי, חסד קטן או סתם מילה טובה – למה לא לתת לו את זה?
שיטה זו של הרבי מקרלין (הובאה במאמר של ידידיה מאיר באתר ''בשבע'' (כ''ו תמוז תשע''ט)) מלמדת אותנו לראות ולפתוח עינים היכן נוכל לעזור ולסייע לזולת. להבחין במצוקתו של החבר, או בצורך שלו למילה טובה וכדו'. ואז לעשות זאת כ''ברירת מחדל, מבלי לעורר מהומות".
אולי מסר מעניין זה ביקשו רבי מאיר ורבי יהודה ב"פסק ברירת מחדל שלהם", אשר לימדה אותנו כי ניתן לסייע ולעזור, בכל מצב ובעל עת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]