אי עביד מהני
תמורה ה ע"ב - ו ע"ב
"והשתא דשנינן כל הני שינויי, דאביי ורבא במאי פליגי?... בשינוי קונה".
בדברי הגמרא מבואר שאין בין אביי לרבא מחלוקת נוספת. לפיכך ביאר כאן תוספות (דף ו ע"א ד"ה והשתא) שמודה רבא באיסור נדר ושבועה שאדם החיל על עצמו. הסבר לכך, המחלוקת היא מה כוונת הכתוב באומרו לֹא יוּכַל לֹא יִמָּכֵר לֹא יִגָּאֵל לֹא תִקַּח, אם הפירוש אל תעשה איסור או שהפירוש הוא שמעשה זה אינו חל. אך את הפסוק (במדבר ל, ג) לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה, אי אפשר לפרש שדבריו אינם חלים, אלא פירושם כמבואר בסוף הפסוק שחייב לקיים את דבריו ואם לאו הריהם מחוללים. וכמו שכשעובר על נדרו ואוכל אי אפשר לטעון שלא אכל, כך במעשה שיש בו חלות אין כוונת הכתוב לשלול חלות.
כתב הלחם משנה על רמב"ם הלכות בכורות פרק ו הלכה ה: "פסק רבינו ז"ל כאביי משום דאמרו שם בסוף הסוגיא אלא כי קא מיפלגי אביי ורבא בשינוי קונה ופירש"י ז"ל בחד לישנא בשינוי קונה כגון גזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים דלאביי קני ואינו משלם אלא עצים וכו' וכיון דקי"ל דשינוי קונה וכסתם מתני' דהגוזל עצים ועשאן כלים וכו' משלם כשעת הגזילה לא קי"ל כרבא".
לסוברים שיש נפקא מינה להלכה, יש הכרח נוסף בסוגיה לפסוק כאביי. שהרי אמרה הגמרא: (תמורה דף ה ע"ב) "דתניא: ולקח מדם הפר ומדם השעיר - שיהו מעורבין, דברי רבי יאשיה. ורבא: התם - מזה בפני עצמו, ומזה בפני עצמו, וסבר לה כרבי יונתן". כלומר שמודה רבא שרבי יאשיה סובר כאביי, ואם נפסוק כרבי יאשיה תהיה הלכה כאביי. והלכה כרבי יאשיה כדברי הרמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ד הלכה ב: "ואחר כך מערה דם הפר לתוך דם השעיר ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו יפה יפה".
