וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר
סנהדרין פב ע"א
"(במדבר כה, ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר [בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ], מה ראה?
אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו? - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא.
ושמואל אמר: ראה ש-אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' (משלי כא, ל) - כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
רבי יצחק אמר: ראה שבא מלאך והשחית בעם".
הקשה בחידושי הר"ן: יש שואלין היאך אמר משה כך לפנחס שילך ויהרוג והא אמרינן שאם בא לימלך אין מורין לו"?
א. ותירץ הר"ן: "והתשובה שמשה לא הורה לו, ופנחס לא נמלך בו, אלא שהוא הזכיר שמועתו בפני משה, והוא השיב לו: אם לעשות בו דין (כלומר בבית דין) לא אמרת כלום, ואם לקנא בו, עד שאתה אומר לאחרים אמור לעצמך שאין לך ראוי ממך". כלומר שפינחס לא שאל אלא אמר את ההלכה. ומשה לכל היותר רק פירש אותה, וגם הוסיף שפינחס ראוי לאותו מעשה.
ב. עוד תירץ הר"ן: "אי נמי שמשה רבינו לא ראה באותה שעה להניח הדבר ברשות המקנאין, אלא ראה לרמוז לו רמז על הדבר להוראת שעה בשביל שתעצר המגפה מישראל". כלומר שבמקרה כזה כן מורין – משום פיקוח נפש, וכדברי רבי יצחק: "וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? ... ראה שבא מלאך והשחית בעם".
ג. ויתכן שבמילים "לרמוז לו רמז" כוונת הר"ן לתירוץ נוסף, כפי שהביא בספר פני שלמה: "הקשה בספר משביר בר אמאי לא אמר לו בקיצור: עֲשֵׂה כן. ונראה לפע"ד משום דאין מורין כן כדאיתא התם בסנהדרין, לכך אמר לו בדרך רמז בעלמא". וכן תירץ בעל קיצור שו"ע בספרו אפריון.
ד. והערוך לנר תירץ: "י"ל דהיינו דוקא אם בא לימלך אם יש כאן דין מיתה, אבל פנחס כבר ידע עיקר הדין דקנאין פוגעין בו ולא היה מסופק רק מפני שהוא כהן וזה שפיר היה משה יכול להורות לו".
ה. הסבר נוסף, שאמנם יש בכך מחלוקת. שהרי שלש הדעות בסוגיה מתייחסות לשתי שאלות: א) מהו הדבר המפורש בכתוב שראה פינחס שבגללו קם ועשה מעשה. ב) הכיצד זה הורה פינחס במעשהו הלכה בפני משה רבו ולא למד לקח מדודיו, כדברי רבי אליעזר: (עירובין דף סג ע"א; יומא דף נג ע"א) "לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן". שהרי נאמר: (במדבר כה, ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר, רק אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל היה הצווי כלומר שידונום בבית דין, ולא איש כהבנתו.
מכח קושיה ב' עונה רבי יצחק לשאלה א' שפינחס ראה שבא מלאך והשחית בעם, ואילולא פיקוח הנפש אמנם היה אסור.
ושמואל חולק וסובר שבמקום שיש חילול השם מותר להורות בפני רבו, ואת זאת ראה פינחס. וכך סוברים במפורש גם רבא ורבינא במסכת עירובין דף סג ע"א. וכן סובר גם רב חסדא באומרו: הבא לימלך אין מורין לו. ואיתמר נמי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. כי עליו לעשות לבד.
ורב, אמנם גם הוא סובר לענין הלכות אחרות את הכלל: "כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב", במסכת ברכות דף יט ע"ב. אך לדבריו התלמיד רשאי רק לעורר ולהזכיר, ונחוצה עדיין הסכמת הרב. וכן כתב בספר מלין יקירין (פרשת בלק) ששאלו את בעל הרי"ם מגור למה שאל פנחס את משה מה לעשות הלא ידע ההלכה, והשיב: מכאן, שאם אחד רוצה לעשות איזה מעשה, אף שהוא כדין, צריך גם כן לשאול לרבי אם יעשה או יחדל. ומנין למד רב שפינחס ראה מעשה ונזכר הלכה ואף הזכירה למשה? ממעשה שלפניו למד – מעשה דרב כהנא שבתחילת העמוד. וסבר רב שהנה חזינן שההסטוריה חוזרת על עצמה, ככתוב: (קהלת א, ט-י) מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. שכשם שמעשה אבות סימן לבנים, כך מעשה בנים סימן שכך אירע לאבות, ככתוב: (קהלת ג, טו) מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה. וכמבואר בקישור זה.
וראה עוד בקישור זה.
