אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"שואל שלא מדעת"
מאושפז בבית החולים ורוצה ולהניח טלית ותפילין הנמצאים שם - בלא רשות בעליהם, רשאי?
כאשר שכן בית החולים 'שערי צדק' שבירושלים במעונו הישן, זכה לשכן טוב – הלא הוא הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג. רופאי בית החולים וכן מטופלים רבים היו נהנים ממנו עצה ותושייה בנושאים הלכתיים רבים ומגוונים, שחלקם הגדול נחקק עלי ספר בסדרת השו"ת המונומנטאלית - 'ציץ אליעזר'. אחד הנושאים מני רבים שבירר (ציץ אליעזר יב, ז), היה לגבי חולה השוהה בבית החולים וטליתו ותפיליו אינם עימו. האיש נכנס לבית הכנסת שבבית החולים ושם על השולחן מונחת שקית טלית ותפילין שבעליהם השאירום, ווהתעוררה השאלה, אם רשאי להניחם בלא נטילת רשות.
לכאורה, הלכה פסוקה היא ב'שולחן ערוך' (אורח חיים יד, ד) שמותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. והרמ"א שם מוסיף שהוא הדין לתפילין. ומבאר שם ב'משנה ברורה' (יג) שהיינו שלא מדעתו של חבירו, ומותר משם שנוח לו לאדם שייעשה דבר מצוה בממונו. אך המשנה ברורה מוסיף שני תנאים, א. שהדבר נעשה באקראי ואינו מנהג קבוע. ב. שאינו מוציא את התפילין ממקומם.
אלא שה'ציץ אליעזר' מסייג את הדברים שכן יתכן שכל דברי השולחן ערוך אמורים באדם בריא, באופן שברור שלבעל הטלית ותפילין אין חשש שידבק מאותו חולה. אך כשמדובר בחולה ואפילו החולה במחלה שאינה מדבקת, עדיין ישנם אנשים רבים איסטניסים שחוששים מזיעתו של כל חולה, ויתכן שבאופן זה לא חל דין השולחן ערוך והחולה אסור ליטול את אותן טלית ותפילין שלא ברשות בעליהם. ולא עוד, אלא שיש לחוש שאף בנוטל רשות יתכן שאין הבעלים מתרצים להשאילם בלב שלום ורק מחמת הבושה מניעים את ראשם בהסכמה, אבל ליבם בל עימם.
יתר על כן, מסתייג ה'ציץ אליעזר', שיתכן שאפילו בבריא ואפילו אם ניגש לבקש ממי שהוא שישאיל לו טליתו ותפיליו להניחם, עדיין יש לשקול הרבה ולהבחין אם ההוא אמר ומסכים לו בלב שלם. משום שבימינו ישנם 'מפונקים' רבים שלא נוח להם לחזור ולהתעטף בבגד שלבש והתעטף בו חבירו, ומכל שכן כשמנשק את חוטי הציצית.
הוא מביא גם שבספר 'יפה ללב' (להגאון רבי יצחק ברבי חיים פלאג'י; אורח חיים יד, א) כותב כעין הדברים האלו. היפה ללב מביא שבהמשך אותה הלכה בשולחן ערוך כותב הרמ"א שבשונה מטלית ותפילין בהם מותר להשתמש אף ללא נטילת רשות, הרי בספרים אסור להשתמש שכן חוששים שמא יקרע אותם בתוך לימודו.
והנה כותב היפה ללב "ראיתי בעיני מי שלקח טלית חבירו שלא מדעתו וכשבא ללובשו שהגביה ידיו לעטפו נאחז בסבך ונקרע, וכן עוד נגע בעששית של שמן ונשפך עליו ונתקלקל". וכלומר שבימינו אותו חשש קדום שהיה שייך בספרים, שייך גם בטלית. אף בתפילין שאין בהם חשש שמא יקרעו, מביא ה'יפה ללב' סברא לאסור את שאלתם ואפילו מדעת בעליהם, והחשש – אותו חשש שמביא ה'ציץ אליעזר', "שכן בתפילין הנוגע בבשר שכמה בני אדם מקפידין בזיעת חבירו ויש חשש סכנה מאיזה חולי שיהיה עליו רח"ל, כי כן יש צד לאסור, דאסור לאדם ליקח טלית חבירו שלא מדעתו וכ"ש תפילין הדבק הנוגע אל עצמו ואל בשרו. או שבעליו איסטניס וקפיד מזיעת זולתו אפילו ברשות אסור, שאם נותנן אינו אלא משום כיסופא שלא מדעת שלם, ולכך יש בהם משום גזל", והוא מוכיח שהשואל או מקבל מחבירו אף אם הנתינה היא מדעת, מכל מקום אם יש לחשוש שהנותן עושה כן מחמת בושתו, ולא בלב שלם – יש בזה חשש גזל.
חילוק נוסף מביא ה'ציץ אליעזר' מההלכה שבשולחן ערוך לימינו אנו, שכן בזמנם היו משיגים לקנות טלית וכן תפילין בזול, ולכן לא היתה הקפידה גדולה כ"כ עליהם. מה שאין כן בזמנינו שעולים כסף רב, ובמיוחד גדול המחיר עד מאד בקניית תפילין, ולכן ברורה ומתקבלת ההנחה האמורה שע"פ רוב מקפידין שלא להשאילם, איו משום קלקולם מרוב התשמיש ומידיים ממשמשות זרות, או משום איסטניסיות והקושי לקנות במקומם אחרים.
ובעסקינו בנידון זה ראוי לציין פסק שפורסם לפני כעשור בקובץ 'מוריה' בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ומבוסס על אותם נימוקים, שבימינו שהספרים אינם כל כך יקרי המציאות כבעבר, הכלל "נוח לו לאדם שייעשה דבר מצוה בממונו" נכון גם לגבי ספרים, ולכך מותר השימוש בספרים בלא רשות בעליהם, אלא אם מצוין בהם בפירוש אחרת.
