נתינה במידה / רפי זברגר

ערכין  כח ע''א

הקדמה

המשניות בדף זה מתחילות לדון בנושא ''חרמים''. ישנם שני סוגים: חרם לבדק הבית (גבוה) וחרם לכוהנים. שני סוגי החרם הינם קודש ואסורים בהנאה. חרם לכוהנים פוקע מקדושתו ברגע שמגיע לכהן, ואז הופך להיות חלק מרכושו של הכהן, וחרם בדק הבית ממשיך להיות קדוש והופך להיות חלק מנכסי הקדשת. נתמקד במשנה הראשונה העוסקת ב''גבולות גזרה'' של הדברים אותם ניתן ''להחרים''. 
 

הנושא

מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחוזתו. ואם החרים את כולם - אינם מוחרמים, דברי רבי אליעזר.
רבי אליעזר מחלק את נכסיו של אדם לשלוש קבוצות: צאן ובקר (בהמות), עבדים ושפחות כנעניים, ושדות. אם אדם החרים קבוצה שלמה (כל בהמותיו, או כל עבדיו ושפחותיו, או כל שדותיו) הרי החרם לא תופס בכלל. חייבים להשאיר חלק, אפילו קטן בכל קבוצה, על מנת ש''החרם יתפוש'', והדברים שהוחרמו ייהפכו להיות קדושים. 
הגמרא לומדת את דינו של רבי אליעזר מפסוקים בתורה, אך הסברה נוטה גם להבנת הדין (כפי שנראה גם בהמשך המשנה), כדי שישאיר חלק לעצמו, ולא יקדיש את כל נכסיו.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו.
רבי אלעזר בן עזריה מוסיף ''נופך נוסף'' ומסיק מתוך הלכתו של רבי אליעזר, כי כשם שיש להשאיר נכסים מחרם שאדם מחרים את נכסיו, על אחת כמה וכמה שיש להשאיר מנכסיו, כאשר אדם נותן לאחרים שאינם הקדש, ולא לתת להם את הכול. 
נקפוץ לסוף הגמרא אשר דנה ביחס בין שתי הדעות במשנה. 
היינו תנא קמא?
שואלת הגמרא, מלשון המשנה משמע שיש מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזריה, אבל מתוכן הדברים נשמע שהם מסכימים. לכאורה, גם רבי אליעזר יסכים למסקנתו של רבי אלעזר, כי אין לתת להדיוט (לא הקדש) את כל הנכסים של האדם. אם כן, שואלת הגמרא, מה ההבדל בין שתי דעות אלו. 
איכא בינייהו דרבי אילא, דאמר רבי אילא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש.
עונה הגמרא כי מחלוקתם היא ביישום הלכתו של רבי אילא. רבי אילא העיד כי באושא, אחד המקומות בו ישבה הסנהדרין לאחר גלותה מירושלים, התקינו שאין לתת יותר מחמישית הנכסים של האדם לצדקה. כל אדם חייב להשאיר לעצמו ארבע חמישיות מנכסיו, כדי שלא יצטרך לבריות בהמשך הזמן. 
רבי אלעזר בן עזריה קיבל את תקנת אושא שהעיד עליה רבי אילא, וסובר כי צדקה ''חמורה'' יותר מהקדש, ולכן אין לתת צדקה יותר מחמישית מנכסיו. לעומתו, רבי אליעזר משווה בין צדקה להקדש, וסובר כי גם צדקה ניתן לתת יותר, אף את רוב נכסיו, אך לא את כל הנכסים. 
מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחו לו חבריו ומנו רבי ישבב. ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו לו חביריו ומנו רבי עקיבא:
אנו רואים לפי מעשה זה, כי תקנת אושא התקבלה למעשה, וחכמים (רבי ישבב או רבי עקיבא) לא נתנו לאנשים ''לבזבז'' ולתת לעניים יותר מחמישית הנכסים שלהם. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי גם לדברים הטובים יש גבולות. ''יש עניין'' לתת מכספינו ונכסינו להקדש, אך צריך לשים לב לא לתת את כל הנכסים, שלא יישאר בידינו מאומה. וכן בנתינת הצדקה,. מצווה חשובה לכל הדעות. מצווה חברתית, שמטרתה לסייע לזולת הנזקק, אך גם לרומם את הנותן. אדם שאינו רואה רק את עצמו ומשפחתו, אלא ''פותח עיניים'' גם לאחרים, לנזקקים מכל סוג שהוא, הוא בעצם אדם מוסרי יותר, ערכי יותר ובעל מידות טובות.
אך כאמור, גם כשאדם עושה טוב, לא צריך ''לאבד את הראש'', ולתת ללא גבול וללא מעצורים. חכמים קבעו גבול עליון של נתינה והוא חמישית מנכסיו, שממנו אין לשנות, ואין לעבור אותו בשום אופן.
יש להעיר, שאם מדובר באדם אמיד, שיש לו נכסים רבים מאוד, וגם אם ייתן יותר מחומש מנכסיו, אין סכנה שהוא יפול למעמסה על אחרים, במקרים כאלו, ייתכן שניתן "לפרוץ את גבול החומש".
העיקרון שלמדנו בדיני נתינה לאחר, אם להקדש ואם לצדקה, אמור להיות נר לרגלינו גם בנושאים אחרים בחיים.
אדם יכול ורצוי מאוד שייתן מעצמו לאחרים בכל מיני מובנים, ובכל מיני אפשרויות. אך בד בבד, צריך להיות תמיד על המשמר, ''שלא להגזים'', ואז ''לשכוח'' את האדם עצמו או את משפחתו. עניי עירך קודמים, וגם "עניי ביתך" קודמים לאחרים. לא רק במובן של נתינת צדקה, אלא גם בנושאים אחרים במשעול החיים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]