אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"מצא בחנות"
תקנתם של ספרים וחפצים הנשכחים בחנויות ומוסדות
לעיתים קרובות מאד קורה שאדם ביקר בחנות כלשהיא, ובמהלך ביקורו שכח בה חפץ. כשמדובר בחנויות שבעליהן שומרי תורה ומצוות ודורשי הלכה, באים הם לברר כיצד לנהוג בחפצים אלו, האם עליהם לשמור אותם, או שמא יוכלו להשתמש בהם.
נדרש למדוכה הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן פח), ומביא את נידונו של המחנה אפרים (קנין חצר, ח), במי שהניח פיקדון אצל חבירו ואחר כך שכח שהיה אצלו, וסבור שהחפץ נאבד והתייאש ממנו, ודן המחנה אפרים אם הנפקד זוכה בחפץ זה או לא. ומביא שנחלקו הרמב"ם והראב"ד (גזילה ואבידה טז, ד) בדין המוצא מעות בחנות, שפסק הרמב"ם שאם נמצאות מן התיבה ולחוץ הרי הן של המוצאן. ומבאר שאינן של בעל החנות מפני שהחנות אינה חצר המשתמרת לבעליה, ואף אם הוא בתוכה עליו לומר 'תקנה לי חנותי' כדי שתקנה לו בקנין חצר. וכתב שם הראב"ד שיש מי שאומר שאף אם בעל החנות יאמר 'תקנה לי חנותי' לא תקנה לו, כיון שהמציאה באה לחצירו לפני היאוש, וחצירו כידו (ואבידה המגיעה לידי המוצא לפני היאוש, אף לאחר היאוש אינה שלו). ועוד, שאין יאוש קונה אלא באבידה אבל מציאה הנמצאת בחנות אינה כאבידה אלא כפיקדון ששכחו בעליו.
והנה לכאורה יש להבין את דברי הראב"ד, במה הפך החפץ לפיקדון, והלא בעל החנות מעולם לא קיבל עליו שמירה. ומבאר המחנה אפרים, שדעת הראב"ד שאין יאוש קונה אלא בחפץ הנאבד, אך לא בחפץ הנשכח.
ומעתה בחפץ שאין בו סימן ושאין צריך להכריז עליו, לכאורה תהא כאן מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם יוכל בעל החנות להשתמש בו או לא.
אמנם, מביא הציץ אליעזר את דברי הש"ך (חושן משפט רסח, ב), שדברי הרמב"ם שלפיהם אם יאמר בעל החנות 'תקנה לי חנותי', יקנה, היינו דווקא במקום שיש בו רוב גויים. אבל במקום שרובם ישראלים לא תהא המציאה שלו, שכן אם חצירו כידו וקנתה עבורו חנותו, נמצא שהחפץ בא לידיו באיסור, ובמקרה כזה אינו קונה בשעת יאוש.
ולפיכך מסיק הציץ אליעזר להלכה, שאם בעל החנות מוצא את החפץ שנשכח בה לפני הזמן שוודאי התייאשו ממנו בעליו, אזי לדברי הכל אסור לו לקחתו לעצמו. ואם מוצא אותו לאחר שיעור הזמן שבעליו התייאשו ממנו, בזה לדברי הראב"ד ודאי שאינו קונה שכן לדבריו נחשב בעל החנות כמי שמונח אצלו פיקדון, שאינו קונה את החפץ. ובדעת הרמב"ם תלויים הדברים במחלוקת הש"ך והמחנה אפרים, שלדעת המחנה אפרים אכן יקנה בעל החנות את החפץ, ולדעת הש"ך, לא. אך מוסיף הציץ אליעזר, שאם מוצא על הרצפה לאחר שיעור יאוש כסף או דברים קטנים שהם בגדר של אין עתידים להמצא, ושהיאוש מהם הוא מיידי, ולפיכך לא באו לידיו באיסור אזי לדברי הכל מותר לזכות בהם ולקחתם לעצמו.
ומכאן לבעיה זהה, העומדת בפני מנהלי ישיבות ומוסדות או אחראי התחזוקה שלהן, בדבר החפצים הנשארים במוסד. חפצים אלו נשארים לעיתים על ידי שכחה, לעיתים בכוונה ולעיתים מחמת אובדן. אך סופם שמצטברים ומעיקים מאד בגלל המקום אותו תופסים. כדי שמנהלי הישיבה יוכלו לעשות בחפצים אלו כרצונם, הציע מרן הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה חושן משפט ב, מה), שטוב לתקן לגבי אבידות אלו שאם לא בא בעל האבידה בזמן מסוים, אזי האבידה שייכת לישיבה או למוצאה. אך צריכים להודיע ולפרסם התקנה לכל בני הישיבה כדי שתחול. אמנם אם ידוע בוודאות שאבידה זו שייכת לאדם מחוץ לישיבה שאינו יודע על תקנה זו, אזי אינה מועילה. אלא שכשעומדת לפנינו אבידה אין לעורר ספק שמא היא של אי מי שאינו מבני הישיבה, כיון שהולכים אחר הרוב ורוב השוהים בישיבה וממילא רוב האבידות, הלא הם בני הישיבה המודעים לתקנה.
כעין זה הורה מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, לגבאי אחד ממבצרי התורה החשובים בדורנו שבאו לדרוש ממנו את דבר ה' זו הלכה בשאלה זו, לגבי מאות ואלפים ספרים הנשכחים בישיבתם מדי שנה, אם יוכלו למוכרם לאחר תקופה. והורה הגרי"ש, שכיון שמדובר בישיבה אכן יכולים לתקן תקנה כזו שכל ספר הנשכח בישיבה או המושאר בה בסיום ה'זמן', ולא באו בעליו לדרשו עד זמן מסוים, הרי יכולים גבאי הישיבה לעשות בו כחפצם. אך הורה להם לפרסם את התקנה בשלט גדול שייתלה בכניסה לכל בית מדרש של הישיבה. לחיזוק העניין הציע הגרי"ש לעשות 'מחאה' באופן הבא: באמצע אחד הסדרים ידפוק הגבאי על הבימה שבבית המדרש ויכריז בקול על תקנה זו. באופן זה אין לחשוש שמא אי מי לא יראה את השלט המודיע על תקנת החפצים, ואף מי שאינו נוכח בשעת אותה 'מחאה, יידע עליה שכן 'חברא חברא אית ליה'.
