נוקשות מכבדת / רפי זברגר

ערכין כג ע''ב - כד ע''א

הקדמה

המשנה לקראת סוף דף כ''ג מלמדת אותנו שיעור ב"גבולות שבין הדין והחסד". למדנו בפרק הקודם כי נודר שנדר נדר או העריך ומשתהה מתשלום הנדר, גזבר בית המקדש עולה לביתו וממשכן אותו, על מנת לזרזו במילוי חובו. 
משנתנו מלמדת מה הם החפצים אשר אסור למשכן, כדי להשאיר לחייב את צרכיו הבסיסיים למרות החוב המוטל עליו. 
 

הנושא

 אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו, נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש.
הכלל הבסיסי הוא שמשאירים לו מזון לתקופת חודש אחד ו"בגדים סבירים'' לתקופה של שנה. רש''י מעיר הערה חשובה וקובע, כי אפילו אם לו לנודר את הדברים הבסיסיים שהמשנה מפרטת, הרי חובה על הגזבר לתת לו מעות על מנת לקנותם!
הרמב''ם (הלכות ערכין ג', ט''ז) מחדד את ההלכה וקובע: היו עליו כלי משי ובגדים מוזהבין - מעבירין אותן מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו. כלומר, יש לדאוג ללבוש עבורו לפי מעמדו, ואם יש לו בגדים וכלים יקרים יותר, הרי שאותם ניתן למשכן, ודואגים לו לבגדים אחרים ''המתאימים למעמדו''. 
מטה מוצעת, וסנדליו ותפליו.
בנוסף לאוכל ולבוש כאמור לעיל, משאירים בידיו גם ''צרכים בסיסיים'' נוספים, כמו מיטה ומצעים שעליה (ואם צריך גם כרית וכדו'), סנדלים – גם אם הוא משתמש בסנדלים בנוסף לנעליים, וכן תפילין שהם ''דרך מלבוש'' ומצווה שבגופו. לומדים מכאן כי לא מניחים לו ''צרכי דת נוספים'', כמו שופר, לולב וכדו' שכן, תשלום החוב קודם גם לקיום מצוות כמו תקיעת שופר וכדו'. 
לו, אבל לא לאשתו ולבניו.
אמנם בעל מחויב במזונות אשתו, ולכן לכאורה היו צריכים להשאיר לו גם צרכי אשתו, אך מכיוון שהוא מחויב בחוב אחר, הרי שעליו להקדים ולשלם את החוב, ורק לאחר מכן למלא את חובו כלפי אשתו וילדיו.
אם היה אומן - נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין.
כלי עבודה בסיסיים לפרנסתו, הם גם במסגרת ''כלים בסיסיים'' אשר משאירים לו ולא נוטלים במסגרת המשכון. 
חרש - נותנין לו שני מצעדין ושני מגירות.
המשנה מביאה דוגמא לדין הקודם: משאירים לנגר שני ''כלי החלקה'' (מצעדין), ושני מסורים (מגירות), ואם יש לו עוד כלים נדרשים לצורך אומנתו – משאירים לו גם אותם (תוספות יום טוב).
רבי אליעזר אומר: אם היה איכר - נותן לו צמדו, חמר - נותן לו חמורו.
רבי אליעזר מוסיף כי גם בעלי חיים המשמשים לפרנסתו, כגון שוורים לאיכר , לצורך חרישת שדה, או חמור לחמר (אדם המוביל סחורות) וכן הלאה. 
היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, אין אומר למכור את המרובה וליקח מן המועט, אלא: נותנין לו שני מינין מן המרובה, וכל שיש לו מן המועט.
עוד כלל מוסיפה המשנה וקובעת כי בנושא זה ''לא עושים החלפות''. כלומר, אם מסוג אחד יש ''כלים עודפים'' לצורך הבסיסי, ומסוג אחר יש חוסר, אזי לא מחליפים ביניהם, אלא משאירים את הכלים הנדרשים בסוג העודף, וממשכנים את הכלים העודפים, והכלים החסרים משאירים כמו שהם. הסיבה לכך: כמו שהצליח לעבוד עם החוסר עד היום, ימשיך גם הלאה לאחר ביצוע המשכון. 
המקדיש נכסיו - מעלין לו תפיליו:
בניגוד לערכין ונדרים, שם אמרנו כי הגזבר הממשכן משאיר לחייב דברים מסוימים, אשר אחד מהם הוא התפילין. 
דברנו שם על הצרכים הבסיסיים של האדם, ותפילין שלו הן אחת מהם. כאן אנו מדברים על המקדיש כל נכסיו ומפרשים כי התפילין נכללות בנדר. כדי להחזיר לו את התפילין, יש לפדות אותו בכסף מלא מן ההקדש בחזרה.
 

מהו המסר

ננסה להגדיר כללים מתוך המשנה המעניינת שלמדנו:
• למרות ''הנוקשות'' במישכון חפצי הנודר, הרי במקביל אנו שומרים על זכויותיו הבסיסיות ביותר. אנו לא לוקחים ממנו צרכי בסיס כמו אוכל, בגדים, מיטה , תפילין ואף כלי אומנות. השארתם הינה בחינת גמילות חסדים.
• ולא רק זאת, אלא אפילו אם לא היה מזון וביגוד בסיסי, אנו נותנים לו כסף על מנת שיקנה מוצרי יסוד אלו.
• ולא רק זאת, אלא אנו דואגים להשאירו פחות או במצבו הקודם לחוב. כך שאם היה בעל מעמד, נשאיר לו למשל, בגדים ההולמים מעמד זה.
• יחד עם זאת, אנו ''שומרים על גבולות גזרה ו''לא נסחפים'' בדאגה ובחסד זה:
o אין חובה על הגזבר לדאוג במסגרת זו גם לבני משפחת החייב. אשתו וילדיו ידאגו לעצמם!
o למרות שמירת זכויות בסיס אלו, אנו לא נקנה לו למשל, כלי עבודה חדשים שלא היו לו קודם לכן.
למדנו היום כי גם בנוקשות אנו ''מכבדים ושומרים על איזון". בוחנים באילו מקומות אין ''להפעיל יד קשה'', דואגים גם לחסד ורחמים תוך כדי, והכול מתוך חשיבה ודאגה לזולת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]