מה למד הרשב"א מהסיפור של משה בר עצרי?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
ערכין כג ע"א
בגמרא מסופר על משה בר עצרי, שבנו היה עני ולא הייתה לו פרנסה, אולם האב לא נתן סיוע כלכלי לבנו. האב היה ערב לתשלום הכתובה של בנו, לכן חשב אביי שאפשר למצוא פתרון לבעיה של הבן: לתת לו עצה שיגרש את אשתו, ואז כשהיא תבוא לגבות את כתובתה היא תגבה אותה מהערב, שהיה האבא של בעלה, ולאחר מכן הם יוכלו להתחתן מחדש כאשר הנכס יהיה ברשותם ולהתפרנס ממנו.
הרשב"א (שו"ת ח"ג סימן רצב) מקשה: מדוע כאן רצה אביי לתת עצה לבן, שזהו דבר שבדרך כלל לא עושים? ועוד מדוע מוצדק הדבר לבוא בהתחכמות ובעקיפין כנגד האב כדי להוציא ממנו את הנכס לתשלום הכתובה?
תשובתו היא שהאב חייב לזון ולפרנס את בנו, גם אם הבן גדול, מדין צדקה. כאשר המצב הוא שהבן צריך מזונות ואביו עשיר - חייב האב לתת את הצדקה הזו יותר מאשר עשירים אחרים, ואינו יכול להימלט מחיוב זה ולומר שבנו יתפרנס כמו כל העניים על ידי גבאי הצדקה. משום כך מחמירים עם האב יותר ומבקשים תחבולות להוציא מידו את הצדקה הזו כדי לזון את בנו.
על פי זה מקשה הרשב"א: אם כן למה היה צריך אביי להציע לבוא בעקיפין, באמצעות גביית הנכס עבור הכתובה, מדוע לא הכריחו ישירות את האב לזון את בנו? תשובתו היא שהחיוב המיוחד הזה חל רק על האב כלפי בנו, אבל לא כלפי כלתו ולא כלפי נכדיו, לכן רצה אביי למצוא עצה שתוכל לפתור את הבעיה של כל המשפחה ולא רק של אותו בן.
