להוריד לחץ / רפי זברגר

ערכין כא ע''א

הקדמה

יש מספר מקרים בהם ''נוצר חוב'' של אדם לבית המקדש:
1. כשאדם נדר להביא קרבן מרצונו החופשי.
2. נדר או העריך ובכך התחייב להביא שווי הנדר או הערך הקצוב בתורה לבית המקדש.
3. אדם חטא ונתחייב להביא קרבן חטאת או אשם.
משנתנו דנה בכל המקרים הללו, בהם נוצר חוב לבית המקדש, והאדם החייב משתהה בהבאתו.
חייבי ערכין ממשכנין אותן.
פוסקת המשנה כי אדם אשר התחייב בעקבות נדר שנדר, גזבר ההקדש מגיע לבית החייב וממשכן חפצים מביתו, על מנת שהחייב יזדרז לשלם את חובו. 
חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן.
בניגוד להלכה הקודמת, פוסקת המשנה כי אדם החוטא אשר התחייב להביא קרבן לכפרתו, אין צורך למשכן אותו, שכן הוא בעצמו יזדרז להקריב את קרבנו כדי שיתכפר מחטאות. 
חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן.
גם בקרבנות יש חלוקה בין קרבנות הבאות על חטא (חטאת ואשם), כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, לבין קרבנות הבאות מרצונו החופשי של האדם כמו קרבנות עולה ושלמים. אמנם נכון, כי קרבן עולה בסופו של דבר מכפר על מצוות עשה, אך מכיוון שאין זה המניע להבאת קרבן עולה אנו מתייחסים לקרבן זה כקרבן הבא מרצון ולא מחובה. 
מכיוון שכך, ''מחזירה'' המשנה דין קרבנות עולה ושלמים לנדרים וערכין, וקובעת כי גם קרבנות אלו ממשכנים אותם, מחשש שהאדם החייב לא יקיים את חובו. 
אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר (ויקרא א', ג'): אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה' - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
הקטע הזה במשנה מסביר את הרציונאל של מישכון החייב בקרבנות. שואלת המשנה שאלה נסתרת: הכיצד ניתן למשכן את החייב, ובכך לגרום לו להביא את חובו לבית המקדש, והרי הפסוק בתחילת ספר ויקרא מדבר על הקרבת קרבנות מרצון ( לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'), ואם ממשכנין ומחייבים אותו להביא את הקרבן, הרי לכאורה זה בניגוד לרצונו?
עונה המשנה בעצמה ואומרת, כי ישנו מנגנון מעניין מאוד הנקרא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ובכך בעצם מתחילים בכפייה, אבל בסופו של דבר האדם מכריז ואומר רוצה אני, ובכך בעצם אנו מגיעים לתוצאה הרצויה של הבאת קרבן מרצון. הסבר למנגנון זה נלמד בדין הבא. 
וכן אתה אומר בגיטי נשים: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
גט שאדם מגרש בו את אשתו חייב להיות מרצונו של הנותן, שכן אחרת נקרא ''גט מעושה'' ופסול. למרות זאת, קובעים חכמים במקרה והבעל אינו מעוניין לגרש את אשתו, ובית הדין קובע שהבעל חייב לגרשה, מפעילים את ''מנגנון'' שהכרנו זה עתה ''כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". 
כדי להסביר את ה''מנגנון'' המעניין הזה, נלמד קטע ידוע מהלכות גירושין ברמב''ם (פרק ב', הלכה כ'): 
... שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון: מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני - כבר גרש לרצונו.
כלומר, כפיית בית הדין ''מחזירה'' את האדם מן המצב שהיצר שלו תקפו לעבור על מצווה מן התורה, ''למצב הטבעי'' בו הוא בעצם מעוניין לקיים את המצווה (לשלם את חובו, או לגרש את אשתו במקרים מסוימים), ולכן בסופו של דבר, אנו מגדירים וקובעים כי האדם עושה זאת מרצונו.
 

הנושא

 ישנה מחלוקת מעניינת בין הרמב''ן והרמב''ם), לעומת התוספות, לגבי מועד נטילת המשכון ע''י גזבר בית המקדש. 
רמב''ן (ספר מלחמות ה', בבא קמא ל''ו, ב'), וכן הרמב''ם (הלכות מעשה הקרבנות י''ד, י''ז) קובעים כי המשנה עוסקת במישכון הגזבר במועד הקרוב להתחייבות. בזמן זה, גזבר המקדש יורד לביתו של המתחייב בנדר וערכין, או קרבן עולה ושלמים, אך אינו יורד למשכן את המתחייב בקרבנות חטאת ואשם, כמוסבר לעיל. אבל לאחר שלושה רגלים, זמן בו עוברים כבר על איסור של ''לא תאחר לשלמו'' (דברים כ''ג, כ''ב), הרי שבזמן זה גזבר בית המקדש יורד למשכן גם את החייבים בחטאת ואשם, כי אנו רואים בעין, שהחייב לא מקיים את חובו, למרות שמדובר על כפרת החטא שלו. 
לעומתם, פוסק התוספות (ראש השנה ו'.) כי המשנה המחייבת למשכן את החייב, לא מדברת על זמן קרוב להתחייבות, אלא רק לאחר זמן מה, שאנו מזהים כי החייב אינו מעוניין לקיים את נדרו. זיהוי זה יכול להיות ע''י ''ביזבוז'' כסף על דברים מיותרים, או כל הוכחה אחרת, בעוד שהוא חייב לשלם את חובותיו. אז, ורק אז עולה גזבר לביתו של החייב למשכן את החייב. גם במצב זה, אם הוא חייב בקרבן המכפר (חטאת או אשם) אנו לא ממשכנים אותו, אלא עדיין מצפים ומייחלים למילוי החוב של החייב, מתוך אמונה שהאדם בעצמו רוצה בכפרתו, ולכן ישלם את נדרו בזמן קרוב. התוספות מסכימים כי לאחר שלוש רגלים, הגזבר ממשכן את החייבים, גם את החייב קרבן חטאת ואשם, כמו הרמב''ן והרמב''ם. 
 

מהו המסר

מחלוקת זו של הראשונים היא אולי "מחלוקת בדרכי חינוך", עד כמה אנו ''לוחצים''.
הרמב''ן והרמב''ם כנראה חושבים כי יש ''ללחוץ'' מהרגע הראשון שלאחר הנדר, וכבר אז יש למשכן את החייב. לעומתם, התוספות ''זורמים'' יותר, ולא מורידים ישר את הגזבר לבצע הליכים חזקים כמו מישכון החייב, אלא מחכים ומצפים לראות מתי יקיים את נדרו. אם אמנם אנו רואים בעין, שהנושא ''לא בראש שלו'' והוא מבזבז את כספו על דברים אחרים, למרות שהחוב רובץ לפתחו, אז, ורק אז אנו מתערבים ושולחים את הגזבר למשכן אותו, על מנת לזרזו ולקיים את הנדר.
בחינוך, אנו נשאף ללכת בדרכו של התוספות, ''להוריד לחץ כמה שאפשר'', לנסות לתת לילד להגיע ליעד בעצמו. לא להראות לו כל הזמן את הדרך, ויותר מכך, לא לנסות לכפות עליו דברים, שאנו מבקשים שיגיע אליהם בכוחות עצמו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]